איך השיר הזה הולך עוד פעם? "נגמר, זה לא חוזר, לא נשאר לי עוד יותר!" שש שנים חלפו להם, ומחזור ס"ב הגיע לסוף השנה האחרונה שלו בבית הספר....

חודש אפריל הביא עימו מספר בשורות, ובארץ באופן פרטני יותר, עם סיומה של המערכה הארוכה והמתישה עם איראן, שנערכה 40 יום ובאה לקיצה עם תחילת חודש אפריל (אמנם עוד לא הסתיימה, איראן וארה"ב עוד נמצאות במגעים להסכם, והפסקת האש יכולה להגיע לקיצה, והדבר נמצא בחסדי ידיו של דונלד טראמפ. אך הפסקת האש והחזרה לשגרה יספיקו לבינתיים). עם זאת, החלטתי לכתוב על אירוע אחר מרכזי שהחל במהלך חודש אפריל (ליתר דיוק, לפני שלושה ימים לכתיבת מילים אלה, ה-18.4), וקשור, אף הוא, באופן עקיף לארץ ישראל. אני מת

במשך חמישה עשורים, הירח נתפס בתודעה הלאומית והעולמית כפרק סגור בספרי ההיסטוריה, סיפור ישן שרואים רק בסרטים דוקומנטריים או בתמונות בשחור לבן. מאז דצמבר 1972, כשחללית אפולו 17 נפרדה לשלום מפני הירח והשאיר שם את עקבות הנעליים האחרונות של אדם, נראה היה שהאנושות החליטה לקחת צעד אחורה. במקום להמשיך ולחקור את המרחקים העצומים, הסתפקנו בעשורים האחרונים בטיסות למסלול קרוב לכדור הארץ ובתחנת החלל הבינלאומית. הירח הפך מסמל של העתיד לזיכרון של פעם. אבל עכשיו, הכל משתנה. משימת "ארטמיס 2" ל

בשבועות האחרונים התרחשה באירופה רעידת אדמה פוליטית של ממש: לאחר 16 שנות שלטון רצופות, הודח ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, אחד המנהיגים הבולטים והמעוררי מחלוקת באירופה. במקומו נבחר פטר מדיאר, פוליטיקאי חדש יחסית, שהצליח להוביל מהפך מפתיע, כזה שלא רבים צפו מראש. אך מעבר לדרמה המקומית בהונגריה, עולה שאלה חשובה יותר: מה המשמעות של השינוי הזה עבור ישראל? האם מדובר בעוד חילופי שלטון רגילים, או באירוע שיש לו השלכות רחבות יותר גם על מדיניות החוץ של ישראל ועל מעמדה בעולם? ויקטור אורב

תקציר: בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופות של הסלמה ביטחונית, תלמידים ותלמידות בישראל נאלצים להתמודד לא רק עם עומס לימודי ובגרויות, אלא גם עם חרדה, חוסר ודאות, שיבושים בשגרה ומעבר ללמידה מרחוק. הכתבה הזאת עוסקת בקושי להתרכז, בפער בין הלמידה בכיתה ללמידה בזום, בתחושת העומס הנפשי שמלווה את התקופה, וגם בניסיון של תלמידים להמשיך קדימה למרות הכול. לצד האתגרים, היא מראה גם את הכוח, ההתמדה והרצון לשמור על שגרה בתוך מציאות מורכבת. בדרך כלל, כשמדברים על תקופת בגרויות, ישר חושבים על לחץ, ע

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה הוא היום שבו כולנו הופכים למשפחה אחת גדולה וכואבת, שזוכרת את מי שכבר לא איתנו ואת אלה שנתנו את הכל כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות כאן בשקט ובביטחון. עבור תלמידי תיכון שעומדים רגע לפני הגיוס לצבא, היום הזה מקבל משמעות הרבה יותר עמוקה ומפחידה. פתאום התמונות של החיילים הצעירים על לוחות המודעות ובתקשורת נראות כמו חברים מהכיתה או כמו האחים הגדולים שלנו, וזה הופך את הכל להרבה יותר אמיתי. הסיפור של יום הזיכרון זה הסיפור של המדינה הזא

התחושה הזו שהכל משתנה בבת אחת מוכרת לכל מי שעבר בין חטיבת הביניים לתיכון, או לכל מי שחווה רגע של התבגרות פתאומית בשל המציאות המורכבת שבה אנו חיים, אך המעבר שאנו חווים כרגע כחברה הוא רחב ועמוק הרבה יותר משינוי בסטטוס חברתי. כדי להבין את עוצמת המפץ של הבינה המלאכותית, עלינו לחזור אחורה אל השורשים העמוקים ביותר של הציוויליזציה, אל המהפכה החקלאית שהחלה לפני 12,000 שנה. בניגוד למה שרבים חושבים, המהפכה הזו לא הייתה אירוע של לילה אחד; עבור אדם שחי אז, השינוי היה כמעט בלתי מורגש ברמה

תקציר: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה היה תמיד יום כבד, מטלטל ומאחד. אבל בשנים האחרונות הוא מקבל משמעות מורכבת אפילו יותר. כשאנחנו חיים במציאות שבה המלחמה עוד נוכחת, שמות חדשים עדיין מתפרסמים, והאובדן עוד לא הפך לזיכרון רחוק אלא נשאר חלק מהחדשות ומהחיים עצמם, קשה לעצור, לסכם ולציין. הכתבה הזו עוסקת במתח שבין כאב מתמשך לבין הצורך הלאומי והאנושי לזכור, בשאלה איך מציינים יום זיכרון כשעוד מרגישים שאנחנו בעיצומו של פרק שעדיין לא הסתיים, ולמה דווקא בתוך התקופה ה

אני אגיד את האמת, אני לא ממש בטוח איך להתחיל את הכתבה הזו. אני רגיל לכתוב לגבי מה שעולה לי לראש, אבל היום רק עולים לי דברים מדכאים. אני מרגיש חוסר כיוון ומטרה, וחוסר הרפתקה בחיים שלי. כשהייתי קטן נהגתי לקרוא ספרי פנטזיה על אדמות רחוקות ומדהימות, מלאות ביצורים נפלאים ונוראיים. תמיד היה לי ברור למה אני נהנה מהם כל כך, הם היו בריחה מהמציאות. כשילד מודע לעובדה שהוא רוצה לברוח מהמציאות שלו, זה מראה על רמה מסוימת של מודעות שלא מצופה מבן גילו. לעיתים בגרות בקרב ילדים מראה שמשהו הכרי

המערכה הנוכחית בין איראן לבין ישראל, ארצות הברית ובעלות בריתה במפרץ הפכה בחודשים האחרונים לאחד המשברים הביטחוניים והגיאופוליטיים החמורים ביותר שידע המזרח התיכון בעשורים האחרונים. מעבר לעימות צבאי ישיר, מדובר במאבק על השפעה אזורית, אידיאולוגיה, כוח גרעיני וסדר עולמי משתנה. בכתבה זו נסקור את הרקע למלחמה, ההתפתחויות המרכזיות בזירה הצבאית והדיפלומטית, מעורבות מדינות המפרץ והמערב, ואת השאלות הגדולות העולות מהעימות. בנוסף נציע נקודות לדיון עבור תלמידים ומורים, בהקשר פוליטי, מוסרי ו

מאת: ניצן פלשטיין י"א 4 פורים ופסח אמורים להיות “חופש”, ימים של שמחה, תחפושות, משפחה, ניקיונות, סדר וסיפור שמדבר על יציאה מעבדות לחירות. אבל במציאות של תלמידים ותלמידות החגים האלה מרגישים לא פעם כמו תחנה באמצע מרוץ: עבודות שמצטברות לפני, מבחנים שמחכים אחרי ולחץ שנכנס לתוך החופשה גם כשאומרים לנו “תנוחו”. בכתבה הזו אנסה ביחד איתכם להבין למה חופשת פורים ופסח הופכת לפעמים לתקופת מבחנים בתחפושת, מה זה עושה לנו בראש ואיך אפשר להפוך את התקופה הזאת לחופש אמיתי בלי לוותר על אחריות, בל

לאורך ההיסטוריה חיו ופעלו אינספור נשים שהשפיעו על עולמנו, במדע, בפוליטיקה, בחברה, באמנות ובמאבקים לצדק. ברור שאי אפשר לכלול את כולן ברשימה אחת, ואין דרך אחת להחליט מי הייתה "המשפיעה ביותר". בכתבה זו בחרתי להתמקד בכמה נשים שלדעתי מייצגות סוגים שונים של השפעה, מנהיגות תחת לחץ, פריצות דרך מדעיות, מאבק אזרחי והשפעה תרבותית. הבחירה היא אישית, אבל השאלה רחבה הרבה יותר, מה באמת הופך אדם למשפיע? כשחושבים על "שמות גדולים" מההיסטוריה, לרוב עולים לראש גברים. מנהיגים צבאיים, נשיאים, מדענ

לרגל יום האישה הבינלאומי, הכתבה עוסקת בארבע נשים שהשפיעו עמוקות על החברה בישראל, בהנהגה, במדע, בחינוך ובמשפט: גולדה מאיר, הנרייטה סאלד, עדה יונת ואליס שלוי. דרך סיפור חייהן אפשר להבין שהשפעה אמיתית לא נמדדת רק בתפקיד רשמי, אלא ביכולת לשנות מערכות, לפתוח דלתות לאחרות וליצור מציאות חדשה לדורות הבאים. הכתבה בוחנת מה כל אחת מהן שינתה, ולמה זה עדיין רלוונטי לנו, תלמידים ותלמידות, גם היום. בכל שנה בחודש מרץ מציינים ברחבי העולם את יום האישה הבין-לאומי. יש מי שרואים ביום הזה בעיקר הז

בשעה 8 בבוקר של ה־28 בפברואר 2026 רובנו התעוררנו בבהלה לקולות צפירות האזעקה. מדינת ישראל וארצות הברית פתחו במתקפה צבאית נגד איראן. האירוע הזה, שכונה "מבצע שאגת הארי" על ידי ישראל ו-"Fury Epic" על ידי הפנטגון, סימן את תחילתו של עידן חדש במזרח התיכון, עידן שבו נשברה ההגמוניה האיראנית והתחילה תקופה של אי־ודאות גיאופוליטית. האווירה הייתה מתוחה כבר בתחילת 2026, כאשר הממשל האמריקאי ניסה לעשות עסקה עם האיראנים. התוכנית הציעה פירוק מוחלט של תשתיות הגרעין האיראניות, ויתור על תוכנית הט

יום הפאי (Pi Day) הוא חגיגה שנתית של הקבוע המתמטי π (פאי), שנחגגת בכל 14 במרץ (3/14), מכיוון שהתאריך הזה תואם את שלוש הספרות הראשונות של פאי, 3.14. החגיגה הזו משלבת בין מתמטיקה, היסטוריה ומנהגים משעשעים כמו אכילת פאי (כי pi נשמע כמו pie באנגלית), תחרויות שינון ספרות ופעילויות חינוכיות. אבל יום הפאי הוא הרבה יותר מסתם יום מתוק, הוא הזדמנות להעריך את אחד המספרים החשובים ביותר במדע, שמופיע בכל מקום, מהנדסה ועד פיזיקה קוונטית. מאז הקמתו, הפך יום הפאי לחגיגה גלובלית, עם מיליוני אנ

איך האפיפיור גנב לכם שבוע וחצי (על מנת שיום השוויון ייפול שוב ב-21 במרץ) - אוהד עמיאל יא3 דמיינו שאתם הולכים לישון ביום חמישי בלילה, ה-4 באוקטובר 1582. כיוונתם את השעון המעורר (או את התרנגול, תלוי בתקציב), הכנתם את הבגדים ליום המחרת, וציפיתם ליום שישי שגרתי של עבודת אדמה ומחלות חשוכות מרפא. אלא שכשאתם פוקחים עיניים, התאריך הוא ה-15 באוקטובר. עשרה ימים פשוט התאדו. נעלמו. נמחקו מהפרוטוקול הקוסמי. לא היה מדובר בתקלה במטריקס או בנסיעה בזמן של דוק בראון, אלא פשוט בבירוקרטיה דתית ב

החודש האחרון ב-NBA הביא איתו את אחד הרגעים הכי מרגשים והכי חשובים אי פעם עבור הקהל הישראלי בליגה הטובה בעולם בכדורסל: אולסטאר ה-NBA (שנערך באמצע חודש פברואר, בלילה של ה-15 בפברואר), בו לראשונה הופיע, לאחר שנבחר (ע"י מאמני הליגה, תחילה לשחקני הספסל) בחודש שעבר למשחק, שחקן ישראלי, דני אבדיה. דני, שכפי שציינתי קודם, נבחר תחילה לאחד משחקני הספסל במשחק היוקרתי, פתח לבסוף בהרכב נבחרת שחקני שאר העולם עקב החיסורים הרבים בקבוצת שחקני העולם (כאשר ארבעה מתוך חמישה מהשחקנים שנבחרו לפתוח

בשבועות האחרונים החלו להופיע ברשת כותרות שנשמעות כאילו נלקחו מסרט מדע בדיוני:"בוטים הקימו לעצמם רשת חברתית", "הבינה המלאכותית מדברת עם עצמה", ו"בני אדם יכולים רק לצפות מהצד". התגובות לא איחרו לבוא. יש מי שנבהלו, יש מי שהתלהבו ויש מי שטענו שמדובר בעוד סערה תקשורתית מוגזמת. אך ככל שהעמקתי לקרוא, הבנתי שמאחורי הרעש מסתתר רגע חשוב באמת, כזה שמציב אותנו בפני ציון דרך, לא רק טכנולוגי אלא גם חברתי וערכי. הרשת המדוברת נקראת Moltbook, והיא שונה מכל רשת חברתית שאנחנו מכירים. המשתמשים ה

כשקיבלתי את המשימה לכתוב לגיליון פברואר של "ציון דרך", המילה הראשונה שקפצה לי לראש הייתה "אבן". אולי זה בגלל הלחץ של הבגרויות, אבל בעיקר כי המושג "ציון דרך" (אבן דרך) התחיל את דרכו כאבן פשוטה שהונחה בצד הדרך כדי לסמן למטיילים כמה הם רחוקים מהיעד. עבורנו, תלמידי כיתה י"ב, פברואר הוא סוג של אבן כזו. אנחנו כבר רואים את הסוף, אבל הדרך שמאחורינו והדרך שלפנינו מתחילות להתערבב. הגיליון הזה יוצא בנקודת זמן מיוחדת: לפני כ-100 שנים הרצליה הוקמה, ואנחנו חוגגים, או לפחות מנסים, את השנה ה

מאת: אוריה הללי זליכה י"א1 כשאנחנו מגיעים לנקודת הסיום של הסמסטר, האווירה במסדרונות אכן משתנה באופן מורגש, זוהי תערובת עדינה של תחושת הקלה עמוקה, עייפות מצטברת מהמאמצים הרבים וציפייה זהירה ומעוררת השראה לעתיד שמחכה לנו מעבר לפינה. זהו רגע ייחודי ומשמעותי שבו אנחנו יכולים, ואפילו חייבים, לעצור לרגע קצר, להסתכל אחורה בהרהור על כל מה שעברנו במהלך התקופה הזו ולהתכונן בצורה מחושבת ומאוזנת להמשך הדרך הארוכה שעוד לפנינו. בכתבה זו, שמטרתה להזכיר לנו את החשיבות של איזון כזה, נזכיר לעצ