גיליון יוני: עת לחבוק ועת לרחוק 🎓✨

בכל שנה, במועד קבוע, בשמונה ביוני, העולם כולו עוצר לרגע ומפנה את המבט אל המרחבים הכחולים הגדולים ביותר של כדור הארץ. יום האוקיינוסים הבינלאומי הוא הזדמנות מצוינת לחגוג את היופי האינסופי של הים, אבל הוא הרבה מעבר לתירוץ לתמונה יפה באינסטגרם. המועד המיוחד הזה נועד להזכיר לכולנו שהים הוא לא רק תפאורה לחופשת הקיץ הבאה שלנו, אלא מערכת החיים המרכזית שמאפשרת לנו, פשוטו כמשמעו, לחיות ולנשום בכל יום מחדש. עבור רובנו, המפגש עם האוקיינוס או הים קשור בעיקר לחול חם, גלים מרגיעים, שקיעות ר

התביעה המשפטית האחרונה שהגישה מדינת פלורידה נגד חברת OpenAI והמנכ"ל שלה, סם אלטמן, היא אחד האירועים המרתקים והחשובים ביותר שקרו בתקופה האחרונה בעולם הטכנולוגיה. התביעה הזו מעלה שאלה קריטית שמלווה את מהפכת הבינה המלאכותית מהרגע הראשון: האם החברות הגדולות מעדיפות רווחים מהירים על פני השמירה על הבטיחות, הפרטיות והבריאות הנפשית של המשתמשים? מדינת פלורידה טוענת שכן, ובכתב התביעה הרשמי שלה היא מאשימה את OpenAI בכך שהיא נטשה לחלוטין את העקרונות המוסריים שעל פיהם היא הוקמה, והפכה לתא

יש רגעים שמבינים את המשמעות שלהם רק כשהם כמעט נגמרים. שש שנים בבית הספר נשמעות בהתחלה כמו פרק ארוך מאוד, כמעט כמו תקופה שלא תסתיים לעולם. אבל פתאום מגיעים לשבוע האחרון, לטקס הסיום, לתמונות, לברכות, ופתאום מבינים כמה מהר הכול עבר. בשבוע הבא, ב־16.06.2026, אעמוד יחד עם חבריי, שכבת י"ב, בטקס סיום בית הספר. זה יהיה רגע מרגש במיוחד, לא רק כי אנחנו מסיימים תיכון, אלא כי אנחנו נפרדים ממקום שהיה חלק גדול מהחיים שלנו במשך שש שנים שלמות. מקום שבו למדנו, התבגרנו, התמודדנו, הצלחנו, טעינו

כולנו התחלנו את שנת הלימודים שלנו באחד בספטמבר, מלאי התרגשות לשנה שבאה עלינו. כולנו עברנו תהליך משמעותי בשנת הלימודים הזו, ולכל אחד ואחת מאיתנו סיפור אישי שונה. אז בכתבה הזו ארצה לשתף אתכם במסע שלי בשנה האחרונה. אך לפני שאעשה זאת, אני רוצה לקחת את הבמה הזו כהזדמנות להודות למשפחה שלי, שעזרה לי להתמודד עם תקופות המבחנים והלחץ. אני רוצה להודות למורים שלי, ובמיוחד למחנך שלי, מיכאל, שעזרו לי ללמוד ולהחכים לא רק מבחינה לימודית, אלא גם מעבר לכך. וכמובן, להודות גם לחברים שלי, שהפכו א

אני כותב לך, לעצמי הצעיר, ממרחק של שלושים שנה. כשאני עוצם עיניים, אני עדיין מריח את המסדרונות של התיכון ומרגיש את הזיעה של סוף כיתה י"א. אני זוכר היטב את תחושת הבטן המוזרה הזאת, הקלה גדולה שהבגרויות נגמרו, אבל גם פחד משונה מהשנה האחרונה שנשארה, שנת י"ב. אני רואה אותך שם, נער בן 17 עם שיער ארוך וזקנקן, בטוח שאתה כבר יודע הכול על החיים, ואני פשוט רוצה להניח לך יד על הכתף ולהגיד כמה מילים שיעשו לך קצת סדר בלב. הפסוק "עת לחבוק ועת לרחוק" מספר קהלת, פתאום הוא נראה לי הכי נכון לעכש

לאחרונה זכיתי לשחק בטורניר השחמט של תיכון הנדסאים, שאורגן בשיתוף עם מועדון השחמט של הרצליה. החוויה הייתה נהדרת. בתור שחקן שחמט מזה שנים, לא יכולתי שלא ליהנות מההתאגדות המשותפת סביב המשחק הנפלא הזה. למרבה הצער, את אהבתי למשחק השחמט לא זכיתי לחלוק עם אנשים רבים לאורך חיי. החוויה הזו האירה את עיניי למחשבה: איך יכול להיות שלתיכון הנדסאים אין מועדון שחמט? בתור תלמיד יב' שסיים את בגרויותיו, אני רק יכול לקוות להעניק לתלמידים הצעירים ממני את מה שהייתי רוצה שיהיה לי פעם. לכן, בכתבה זו