גיליון אפריל: במעבר חד✨

חודש אפריל הביא עימו מספר בשורות, ובארץ באופן פרטני יותר, עם סיומה של המערכה הארוכה והמתישה עם איראן, שנערכה 40 יום ובאה לקיצה עם תחילת חודש אפריל (אמנם עוד לא הסתיימה, איראן וארה"ב עוד נמצאות במגעים להסכם, והפסקת האש יכולה להגיע לקיצה, והדבר נמצא בחסדי ידיו של דונלד טראמפ. אך הפסקת האש והחזרה לשגרה יספיקו לבינתיים). עם זאת, החלטתי לכתוב על אירוע אחר מרכזי שהחל במהלך חודש אפריל (ליתר דיוק, לפני שלושה ימים לכתיבת מילים אלה, ה-18.4), וקשור, אף הוא, באופן עקיף לארץ ישראל. אני מת

במשך חמישה עשורים, הירח נתפס בתודעה הלאומית והעולמית כפרק סגור בספרי ההיסטוריה, סיפור ישן שרואים רק בסרטים דוקומנטריים או בתמונות בשחור לבן. מאז דצמבר 1972, כשחללית אפולו 17 נפרדה לשלום מפני הירח והשאיר שם את עקבות הנעליים האחרונות של אדם, נראה היה שהאנושות החליטה לקחת צעד אחורה. במקום להמשיך ולחקור את המרחקים העצומים, הסתפקנו בעשורים האחרונים בטיסות למסלול קרוב לכדור הארץ ובתחנת החלל הבינלאומית. הירח הפך מסמל של העתיד לזיכרון של פעם. אבל עכשיו, הכל משתנה. משימת "ארטמיס 2" ל

בשבועות האחרונים התרחשה באירופה רעידת אדמה פוליטית של ממש: לאחר 16 שנות שלטון רצופות, הודח ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, אחד המנהיגים הבולטים והמעוררי מחלוקת באירופה. במקומו נבחר פטר מדיאר, פוליטיקאי חדש יחסית, שהצליח להוביל מהפך מפתיע, כזה שלא רבים צפו מראש. אך מעבר לדרמה המקומית בהונגריה, עולה שאלה חשובה יותר: מה המשמעות של השינוי הזה עבור ישראל? האם מדובר בעוד חילופי שלטון רגילים, או באירוע שיש לו השלכות רחבות יותר גם על מדיניות החוץ של ישראל ועל מעמדה בעולם? ויקטור אורב

תקציר: בשנים האחרונות, ובמיוחד בתקופות של הסלמה ביטחונית, תלמידים ותלמידות בישראל נאלצים להתמודד לא רק עם עומס לימודי ובגרויות, אלא גם עם חרדה, חוסר ודאות, שיבושים בשגרה ומעבר ללמידה מרחוק. הכתבה הזאת עוסקת בקושי להתרכז, בפער בין הלמידה בכיתה ללמידה בזום, בתחושת העומס הנפשי שמלווה את התקופה, וגם בניסיון של תלמידים להמשיך קדימה למרות הכול. לצד האתגרים, היא מראה גם את הכוח, ההתמדה והרצון לשמור על שגרה בתוך מציאות מורכבת. בדרך כלל, כשמדברים על תקופת בגרויות, ישר חושבים על לחץ, ע

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה הוא היום שבו כולנו הופכים למשפחה אחת גדולה וכואבת, שזוכרת את מי שכבר לא איתנו ואת אלה שנתנו את הכל כדי שאנחנו נוכל להמשיך לחיות כאן בשקט ובביטחון. עבור תלמידי תיכון שעומדים רגע לפני הגיוס לצבא, היום הזה מקבל משמעות הרבה יותר עמוקה ומפחידה. פתאום התמונות של החיילים הצעירים על לוחות המודעות ובתקשורת נראות כמו חברים מהכיתה או כמו האחים הגדולים שלנו, וזה הופך את הכל להרבה יותר אמיתי. הסיפור של יום הזיכרון זה הסיפור של המדינה הזא

התחושה הזו שהכל משתנה בבת אחת מוכרת לכל מי שעבר בין חטיבת הביניים לתיכון, או לכל מי שחווה רגע של התבגרות פתאומית בשל המציאות המורכבת שבה אנו חיים, אך המעבר שאנו חווים כרגע כחברה הוא רחב ועמוק הרבה יותר משינוי בסטטוס חברתי. כדי להבין את עוצמת המפץ של הבינה המלאכותית, עלינו לחזור אחורה אל השורשים העמוקים ביותר של הציוויליזציה, אל המהפכה החקלאית שהחלה לפני 12,000 שנה. בניגוד למה שרבים חושבים, המהפכה הזו לא הייתה אירוע של לילה אחד; עבור אדם שחי אז, השינוי היה כמעט בלתי מורגש ברמה

תקציר: יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה היה תמיד יום כבד, מטלטל ומאחד. אבל בשנים האחרונות הוא מקבל משמעות מורכבת אפילו יותר. כשאנחנו חיים במציאות שבה המלחמה עוד נוכחת, שמות חדשים עדיין מתפרסמים, והאובדן עוד לא הפך לזיכרון רחוק אלא נשאר חלק מהחדשות ומהחיים עצמם, קשה לעצור, לסכם ולציין. הכתבה הזו עוסקת במתח שבין כאב מתמשך לבין הצורך הלאומי והאנושי לזכור, בשאלה איך מציינים יום זיכרון כשעוד מרגישים שאנחנו בעיצומו של פרק שעדיין לא הסתיים, ולמה דווקא בתוך התקופה ה

אני אגיד את האמת, אני לא ממש בטוח איך להתחיל את הכתבה הזו. אני רגיל לכתוב לגבי מה שעולה לי לראש, אבל היום רק עולים לי דברים מדכאים. אני מרגיש חוסר כיוון ומטרה, וחוסר הרפתקה בחיים שלי. כשהייתי קטן נהגתי לקרוא ספרי פנטזיה על אדמות רחוקות ומדהימות, מלאות ביצורים נפלאים ונוראיים. תמיד היה לי ברור למה אני נהנה מהם כל כך, הם היו בריחה מהמציאות. כשילד מודע לעובדה שהוא רוצה לברוח מהמציאות שלו, זה מראה על רמה מסוימת של מודעות שלא מצופה מבן גילו. לעיתים בגרות בקרב ילדים מראה שמשהו הכרי