סוֹף דָּבָ֖ר הַכֹּ֣ל נִשְׁמָ֑ע מאת: יובל ושדי, י"ב 2

יש רגעים שמבינים את המשמעות שלהם רק כשהם כמעט נגמרים. שש שנים בבית הספר נשמעות בהתחלה כמו פרק ארוך מאוד, כמעט כמו תקופה שלא תסתיים לעולם. אבל פתאום מגיעים לשבוע האחרון, לטקס הסיום, לתמונות, לברכות, ופתאום מבינים כמה מהר הכול עבר.

בשבוע הבא, ב־16.06.2026, אעמוד יחד עם חבריי, שכבת י"ב, בטקס סיום בית הספר. זה יהיה רגע מרגש במיוחד, לא רק כי אנחנו מסיימים תיכון, אלא כי אנחנו נפרדים ממקום שהיה חלק גדול מהחיים שלנו במשך שש שנים שלמות. מקום שבו למדנו, התבגרנו, התמודדנו, הצלחנו, טעינו, צחקנו, נלחצנו לפני מבחנים, הכרנו חברים, גילינו תחומי עניין חדשים, ובעיקר, הפכנו לאנשים שאנחנו היום.

כשהגעתי לבית הספר בכיתה ז', הייתי בתחילת הדרך. הכול היה חדש: המבנה, המורים, המקצועות, החברים, הציפיות. לא תמיד ידעתי לאן אני הולכת, לא תמיד היה פשוט, אבל לאט לאט בית הספר הפך למקום מוכר. הכיתה הפכה לקבוצת חברים, המסדרונות הפכו לשגרה, והמורים הפכו לדמויות משמעותיות בדרך.

במשך השנים למדתי הרבה יותר מחומר למבחנים. למדתי להתאמץ גם כשקשה, לשאול שאלות, לחשוב לעומק, לא לוותר מהר, להתמודד עם עומס, להאמין בעצמי גם ברגעים של ספק, ולהבין שלפעמים הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה. היו שיעורים שנשארו במחברת, והיו שיעורים שנשארו בלב.

חלק גדול מהדרך הזאת לא היה קורה בלי המורים והמורות שליוו אותנו. כל אחד מהם השאיר משהו אחר: ידע, ערכים, ביטחון, דרישה למצוינות, מילה טובה ברגע הנכון, ולעיתים גם מבט אחד שהזכיר לנו שאנחנו מסוגלים ליותר ממה שחשבנו.

אני רוצה לומר תודה למורה נורית, שהייתה המחנכת שלי בכיתות ח' ו־ט' וגם מורה להיסטוריה, על הליווי, הרגישות והנוכחות המשמעותית בשנים חשובות כל כך. תודה למורה אלכסנדרה, המחנכת שלי בכיתה ז' והמורה ללשון, שליוותה אותנו בתחילת הדרך ופתחה עבורנו את השער לבית הספר. תודה למורה מורן, המחנכת שלי בכיתה י' והמורה לספרות, למורה שבלת, המחנכת שלי בכיתה י"א, ולמורה שלומי, המחנך שלי בכיתה י"ב, שליוו אותנו בשנות התיכון, שנים של עומס, התלבטויות, בגרויות, מיונים, צמיחה והרבה רגעים שבהם היינו צריכים מישהו שיאמין בנו.

תודה גם לכל המורים והמורות שלימדו אותי לאורך השנים: למורים עוזי ודלית במתמטיקה, למורה אלכס באזרחות, למורים צח ואפרת בתנ"ך, למורות עדי ולינה באנגלית, למורה מרינה בספורט, למורים חגי, מיכאל, שמואל ונדב בפיזיקה, למורים ארול, אופיר ואנדראס במדעי המחשב ובסייבר, למורה מיכל במדעים, למורה יערה בלשון, למורות גלית ואילת בהיסטוריה, ולמורות מגלי ואליזה בצרפתית. כל אחד ואחת מכם השאירו בי משהו מהדרך, ובזכותכם בית הספר היה לא רק מקום של לימודים, אלא גם מקום של התפתחות, השראה וצמיחה.

יש משהו מיוחד במורים. לפעמים הם לא יודעים עד כמה מילה טובה, משפט אחד או מבט מעודד יכולים להישאר עם תלמידים הרבה אחרי שהשיעור נגמר. לפעמים דווקא רגע קטן, הסבר סבלני, שיחה קצרה במסדרון, אמונה ביכולת שלנו או עידוד ברגע של קושי, הופך לזיכרון שמלווה אותנו שנים קדימה. היום, כשאני מסתכלת אחורה על הדרך שעברתי בבית הספר, אני מבינה שהיו הרבה רגעים כאלה. רגעים שבהם לא רק למדתי חומר, אלא הרגשתי שרואים אותי, מאמינים בי ועוזרים לי לגדול.

גם עיתון בית הספר היה חלק משמעותי מהשנים האלה עבורי. הכתיבה נתנה לי מקום להביע מחשבות, לחקור נושאים, להתייחס למה שקורה סביבנו ולנסות לנסח במילים תחושות ורעיונות. זו לא הייתה רק פעילות בית ספרית, זו הייתה דרך לקחת חלק בשיח, להשמיע קול, ולפעמים גם לעצור לרגע ולחשוב לעומק על העולם שבו אנחנו חיים.

ועכשיו, כשאני כותבת את הכתבה האחרונה שלי לעיתון, אני מרגישה שזה לא סתם עוד טקסט. זו פרידה. פרידה ממקום שליווה אותי במשך שש שנים, ממורים שהיו חלק מהדרך, מחברים שהפכו את השנים האלה למשמעותיות, ומהתקופה שבה בית הספר היה חלק בלתי נפרד מהיומיום שלי.

קשה להיפרד ממקום שמכיל כל כך הרבה זיכרונות. אבל לצד הקושי יש גם הודיה גדולה. תודה על השיעורים, על ההזדמנויות, על האנשים, על החוויות, על הרגעים הקטנים והגדולים, ועל הדרך שעברתי כאן.

אני מסיימת את בית הספר עם הרבה התרגשות, קצת עצב, ובעיקר, תחושת תודה. תודה על שש שנים שעיצבו אותי, לימדו אותי וחיזקו אותי. תודה על מקום שהיה עבורי בית שני בתקופה כל כך משמעותית בחיים.

ועכשיו הגיע הזמן להמשיך הלאה, עם כל מה שקיבלתי כאן, עם הזיכרונות, עם הכלים, עם החברים, ועם הידיעה שכל סוף הוא גם התחלה חדשה.

קְנֹה חָכְמָה, מַה טּוֹב מֵחָרוּץ; וּקְנוֹת בִּינָה, נִבְחָר מִכָּסֶף. (משלי טז, טז)