שרדנו: סיכום שש שנים בתיכון הנדסאים

איך השיר הזה הולך עוד פעם? "נגמר, זה לא חוזר, לא נשאר לי עוד יותר!"

שש שנים חלפו להם, ומחזור ס"ב הגיע לסוף השנה האחרונה שלו בבית הספר. כמחזור הראשון של החטיבה בבית הספר, עברנו לא מעט, אז החלטתי שאכתוב סיכום של השנים הללו, יחד עם הקשיים וגם עם השמחות. "הנה זה נגמר, אני סוגרת מעגל." הנה אנחנו עומדים בימים שידענו שיגיעו, ובכל זאת, אני מופתעת- אולי כי עמוק בפנים, לא באמת האמנתי שזה יקרה. שזהו. סיימנו.  אבל לפני שממשיכים לעתיד, ארצה להיפרד מהעבר.

המסע שלנו התחיל בכיתה ז, כשהיינו עוד קטנים ותמימים, ועוד לא נחשפנו למה זה אומר ללמוד בהנדסאים, כאשר כל הצוות למד יחד איתנו להתרגל למושג "תיכון שש-שנתי". (רק אומרת שהשכבות מתחתנו צריכות להגיד תודה שהיינו ה''עכברי מעבדה" של בית הספר כראשונים בחטיבה :) ) התחלנו את החטיבה עם המון תקווה וציפיות, אבל אוהו אוהו לא ידענו מה צפן עתידנו. חיכינו לחגוג בר מצוות ולמאחרים בינינו גם בת מצוות, אבל בבת אחת עולמנו נעצר- אחרי פורים הגיעה מגפת הקורונה שהרגישה כאילו נמשכה עדלאידע. שרדנו חמישה גלים של הקורונה, בלי לדעת אם ניפגש מחר בבית הספר, או דרך הזום בפיג'מה בסלון. במשך שלושה בידודים הצטיינו בפעילות גופנית של הרמת גלילי נייר טואלט. הפרידו אותנו לקפסולות, כאשר חצי נכחו פיזית בכיתת הלימודים, בזמן שהחצי השני השלימו שנ"צים בבית עם הזום ברקע. 

הקורונה נגמרה באמצע כיתה ט, ונזכרנו שלחברנו לכיתה אכן יש אף ופה. נפרדנו מהמסכות פנים וריח האלכוג'ל באוויר, וחשבנו שסוף סוף ניכנס לסדר יום נורמלי, לרצף לימודים עד סוף התיכון. אך חמאס וחזבאללה הצהירו: "אני חושבת אחרת!" העברנו כמה תקופות בממדים כתוצאה ממבצעים צבאיים מגוונים, כגון מבצע שומר חומות, עלות השחר ומגן וחץ. 

למרות זאת, סיימנו את החטיבה בהצלחה, וחיכינו בקוצר רוח לקבל את התלמידים החדשים שהצטרפו אלינו בכיתה י, שבמהרה הפכו לחלק בלתי נפרד מהשכבה. בחרנו את מגמות הלימוד שלנו, והתרגלנו לשגרה החדשה של התיכון, כאשר אנחנו אלה שעוברים בין הכיתות בין שיעורים ולא המורים. כיתת י1 יצאה לגיחת נחשון הראשונה שלה, ואפילו לריצה על החוף בארבע לפנות בוקר כמו חיילים טובים של עמוס. אחרי חצי שנה רגילה כביכול, כמובן שהיינו צריכים קצת אקשן, אז ארגון המורים החליט לצאת לשביתה (מוצדקת כמובן, רק לא על חשבון התלמידים) שבמהלכה לא קיבלנו ציונים או טיולים שנתיים. אפילו בסיום השנה, קיבלנו במקום תעודות לוחות לתכנון החופשה. למדנו להתמודד עם הלחץ של תקופת המבחנים הראשונה שלנו בתיכון, יחד עם אי הוודאות לגבי הציונים שהתקבלו מההשקעה שלנו. לצד השביתה, התבשל לו ריב פוליטי, שהרגיש על סף מלחמת אחים.

להפתעתנו, תחילת שנת יא החלה כסדרה, כאשר ארגון המורים הגיע להסכם. המשכנו עם השגרה התיכונית, השנה בקרוונים, עד שהגיע השביעי באוקטובר, אז עולמנו נעצר שוב פעם. המדינה האהובה שלנו נפרצה, ואחינו נחטפו ונרצחו. מאותו יום, שום דבר כבר לא הרגיש רגיל. לא הדרך לבית הספר, ולא השיעור בשעת אפס. הלב שלנו היה (ועדיין) חצוי בין הכיתה לעזה, בין המחברת לטלפון עם החדשות, בין ה'רצון' ללמוד לבין התחושה שזה לא באמת חשוב עכשיו. דאגנו ליקרים שלנו במילואים, חלק מאיתנו התמודדו עם חרדה ואובדן. פתאום, מבחן במתמטיקה הפך למופשט, והשאלה "מה נלמד היום?" התחלפה בשאלה יותר עמוקה: איך ממשיכים? הצלחנו לסיים את הבגרות בהיסטוריה, לאחר ביקור ביד ושם, וגם את הבגרות בלשון, אך אלו עדיין היו ימים של חוסר ודאות, אזעקות ומתח. הרגשנו תלויים בין שמיים לאדמה, בלי לדעת מה יקרה מחר. ובכל זאת, מצאנו ביחד את הכוח להמשיך, וכעם להבין שאין דבר יותר חשוב מקהילה, אחדות ומערבות הדדית. לא כי הכל היה בסדר- אלא דווקא כי לא. 

למרות זאת, כמו שהייתה לנו את הנטייה לשכוח את עברנו במצרים במהלך המסע במדבר, כך גם שכחנו לאט לאט את האחדות הזו. המטרה החשובה של המלחמה, שפעם הייתה להחזיר את החטופים, התחלפה במטרה חדשה, יותר פוליטית. 

את היום הראשון האחרון שלנו בכיתת יב הפסדנו בעקבות ויכוחים מחודשים בארגון המורים. התחלנו את השנה באיחור בבניין החדש, כבר אז עם הרגשה של הסוף. בחודש נובמבר זכינו לצאת למסע לפולין, מסע שאזכור לעד. מסע שהזכיר לנו את הזוועות שעבר העם שלנו. נחשפנו לאנטישמיות, שאפילו הייתה נוכחת על אדמות מחנות הריכוז עצמם. המסע שינה את הדינמיקה של השכבה, והרגשנו שצעדנו ברחבי פולין הקפואים כרקמה אנושית אחת. אחרי שחזרנו ולקחנו כמה ימים לעכל, יצאנו לטיול באילת. אחרי שהתאבלנו על המוות של העבר, חגגנו את החיים בהווה. 

עברנו אינספור מיונים בצבא (שלחלקנו היוו תירוץ ליום חופש), וגם שיעורי נהיגה- למדנו כמה שיעורים לחיים מהמורה הדברן, עשינו טסטים, ובעיקר למדנו לנהוג, לא רק על הכביש אלא גם בחיים עצמם (קיטשי, אני יודעת, אבל הייתי חייבת). לאט לאט, ככל שהשנה התקדמה ויותר בגרויות היו מאחורינו, התחלנו לראות פחות ילדים בבית הספר (למרות שהייתם יכולים לפגוש את ילדי מגמת ביוטכנולוגיה בכל שעה של היום). ועכשיו, חוץ מתלמידי פיזיקה, עברנו את כל הבגרויות והגענו סוף סוף לסיום! למרות זאת, כמו שפספסנו את תחילת השנה, כך גם אנחנו מפספסים את הסוף עקב המלחמה עם איראן. אז כן- עברנו הרבה. יותר ממה שתלמידי תיכון אמורים לעבור. אבל דווקא מכל הסערות האלה, למדנו הרבה שניקח איתנו הלאה לחיים עצמם.

יותר מכל, אני רוצה לעצור רגע ולהגיד: תודה.למורים שהיו עוגן. גם כשלא הבנו מה עושים עם מישור גאוס, או למה צריך לדעת מה המאפיינים של סיפור קצר, הרגשנו שמשקיעים בנו. תודה לכל המורים שליוו אותנו במהלך כל השנים הללו (זה ארוך, תהיו מוכנים): למורן, נדב, מיכל ועוזי שהיו בנוסף המחנכים שלנו בחטיבה. למרינה, גלית, נורית, אילת, שני, עדי, לורטה, אליזה, צח, תהילה, אלכס, אלכסנדרה, יערה, אפרת, תמירה, מלי, דורית, ארול, סם, יורם, דלית², שבולת, גיל, מאיה, שמוליק, שרי, כלנית, דפנה. תודה ליועצת לימור, ולשלומי, רעות ואורית שווידו שבית הספר מתפקד. לבסוף, תודה מיוחדת למורי המגמות שלי שליוו אותי קרוב בשנים הללו; לאילנה, אייל, קובי, עליזה ומיכאל, ובמיוחד לעמוס שהיה המחנך שלי לאורך כל התיכון. כל אחד ואחת מכם תרמתם כל כך הרבה ללימודים שלנו, ובנוסף, לחוויה שלנו בבית הספר. אני כל כך מודה שהייתם לצידנו, וכבר מתגעגעת לשיעורים שלכם.

תודה להורים, שהזכירו לנו להכין סנדוויץ’ בשש לפנות בוקר, שעודדו אותנו גם ברגעי הצלחה, וגם כשקיבלנו נכשל במבחן. והכי הרבה, תודה לכם, חבריי לשכבה - שגרמתם לשש השנים האלה להפוך למשהו הרבה מעבר ללמידה.

ועכשיו לסיום, הנה מסר מחברנו הטוב ביותר, שבואו נודה, היה חלק בלתי נפרד מהלימודים בתיכון (צ'אט ג'יפיטי): "תיכון היה כמו קופסת לגו. קיבלנו מלא חתיכות – קצת מתמטיקה, קצת היסטוריה, קצת מערכות יחסים, קצת עמידה בזמנים (או אי-עמידה). ועכשיו – אנחנו יוצאות לעולם עם הקופסה הזאת, וצריכות לבנות את מה שנקרא "חיים". וזה מפחיד. אבל גם מרגש. לא נשכח את כל מה שעברנו – כי זה חלק מאיתנו. אבל מהיום – אנחנו מתחילים לכתוב את הפרק הבא."

וואו. איזה מסר מרגש. ועכשיו מסר ממני: אנחנו שרדנו למרות הכל, ובכך ניצחנו את חזיון הנאצים וכל ארגוני הטרור. שרדנו מגפה עולמית, כ20 אלף טילים מחמאס, חזבאללה והחותים, שתי מתקפות מאיראן בסך 500 טילים ומתקפה שלישית שנמשכת בדיוק כשאני כותבת את זה (מוסרת היי מהממד :) ), אך מרשים מהכל, שרדנו את התיכון! 

אם הצלחנו לשרוד את התיכון – נוכל להתמודד עם כל דבר;

In Omnia Paratus.

שלכם,

מחזור ס"ב