הסמארטפון: חופש בלתי מוגבל או כלא קטן?

הוא שוכן לו בכיס, לפעמים כבד, לפעמים כמעט בלתי מורגש, אבל תמיד שם. הסמארטפון- המכשיר הקטנטן הזה, שפעם היה רק חלום רחוק מסרטי מדע בדיוני, הפך למאסטר הבלתי מעורער של הקיום המודרני שלנו. הוא הדבר הראשון שאנחנו ממששים בבוקר, עוד לפני שפקחנו עין, והאחרון שפנינו אליו בלילה, אולי כדי לבדוק עוד פעם אם איבדנו משהו חשוב בזמן שישנו, או סתם כדי לוודא שהשדונים של האינטרנט לא השתלטו על חשבון הבנק שלנו. אנחנו אוהבים לחשוב עליו כסמל לחופש – חופש מידע, חופש ביטוי, חופש לצלם את החתול של השכן בפפראצי – אבל האם אי פעם עצרתם לחשוב, רגע אחד, האם החופש הזה הוא באמת בלתי מוגבל, או שמא הפך הכלי המשחרר לכלא בלתי נראה, אבל כזה שאנחנו משלמים עליו ביוקר, ובדרך כלל גם שכח מאיפה קיבלנו אותו?

בואו נתחיל עם הצד המואר, הצד הזוהר, שגורם לנו להרגיש שאנחנו באמת חיים בעידן הנאורות הדיגיטלית. קודם כל, חופש המידע. זוכרים את הימים שבהם כדי ללמוד משהו הייתם צריכים ללכת לספרייה? המוסד העתיק הזה עם ריח האבק והדפים המצהיבים? היום, כל הידע האנושי – מתיאוריות קונספירציה על חייזרים ועד מתכונים לבישול אבנים – נמצא במרחק קליק. אתם רוצים להיות רופאים בגוגל? בבקשה. מומחי היסטוריה בוויקיפדיה? קדימה. ללמוד איך לבנות טיל בחמישה שקלים? יש לכם יוטיוב. זהו חופש לדעת, חופש ללמוד, חופש לחקור, וחופש בעיקר לשכוח את מה שלמדתם חמש דקות אחרי שסגרתם את המסך, כי המידע הבא כבר מחכה.

ואז יש לנו את חופש התקשורת והחיבור. פעם, כדי לדבר עם מישהו מעבר לים, הייתם צריכים להזמין שיחה בינלאומית יקרה, לדבר דרך מיקרופון גדול ולצעוק "הלו, אתם שומעים אותי?" שש פעמים. היום, אתם יכולים לראות את סבתא בוידאו, לשלוח אימוג'י של חציל לחברים, או להתווכח עם אדם אקראי מהודו על פוליטיקה, והכול בחינם (כמעט). הרשתות החברתיות הפכו אותנו לקהילה גלובלית אחת גדולה של מכורים למסך, עם יכולת להתחבר לאנשים עם תחומי עניין דומים – כמו למשל, מועדון חובבי פופקורן עם חמאה מרובה. זהו חופש חברתי, חופש לשמור על קשרים, וחופש להשתייך, גם אם לרוב השתייכות הזו מתבטאת בלייקים הדדיים על תמונות של אוכל.

שלא נדבר על חופש הביטוי והיצירה. כל אחד מאיתנו הוא היום ספילברג פוטנציאלי, רק בלי הכסף ובלי הסט. מצלמה איכותית בכיס, תוכנות עריכה שגורמות לכם להרגיש כמו עורכי וידאו מקצועיים (עד שאתם רואים את התוצאה הסופית), ופלטפורמות כמו טיקטוק ויוטיוב שרק מחכות שתעלו עוד סרטון שלכם רוקדים בצורה מגוחכת. זהו חופש לבטא את עצמכם, חופש להשמיע את קולכם (גם אם הוא קצת מזויף באפליקציות של שינוי קול), וחופש לגלות את היצירתיות שטמונה בכם, גם אם היא מסתכמת בעיקר בשימוש בפילטרים משונים.

ולסיום החגיגה של הצד המואר, יש לנו את חופש הנגישות והשירותים. פעם, כדי להזמין אוכל, הייתם צריכים למצוא תפריט מודפס מתחת למגנט על המקרר, להתקשר, ולחכות שעה וחצי למשלוח. היום? קליק, קליק, ובום – האוכל בדרך, וכבר בודקים מה מצבו ב-GPS. לשלם חשבונות, להזמין מונית, לנווט ברחובות עיר זרה (ולהיטען בחשמל רק כדי לגלות שטעיתם בדרך), לעקוב אחרי חדשות (שכבר ידעתם עליהן לפני שקמתם) – כל זה חוסך לנו זמן ומאמץ. למי יש כוח למאמץ בימינו?

אבל, ופה מגיע ה"אבל" הגדול, המהדהד, והמטריד קלות. עם כל החופש הזה, מגיעים גם צדדים פחות נעימים, צדדים שיכולים להפוך את המכשיר המשחרר לכלי שדווקא כולא אותנו בתוך קן צר ומחניק. ברוכים הבאים לכלא ההתמכרות והתלות. ה"סמים" של העידן המודרני הם ההתראות המצפצפות, האור המהבהב של המסך, והדופמין שמשתחרר במוח בכל פעם שאנחנו מקבלים לייק (כי מי לא אוהב שאוהבים אותו?). זה יוצר לופ התמכרותי שקשה מאוד להיחלץ ממנו. פתאום, במקום שאנחנו נשלוט בסמארטפון, הוא שולט בנו. אנחנו קמים באמצע הלילה לבדוק אם מישהו כתב לנו משהו, אנחנו מוציאים אותו באמצע שיחה חשובה, אנחנו מרגישים חסרי אונים אם הסוללה נגמרת. האם זה חופש, או עבדות מודרנית? שאלה טובה, אולי תשאלו את גוגל.

ואם כבר דיברנו על התמכרות, בואו נדבר על כלא ההשוואות ו"פחד מהחמצה" (FOMO). הרשתות החברתיות מציגות לנו תמונה לא מציאותית, כמעט סוריאליסטית, של "חיים מושלמים". כולם נראים שמחים, מטיילים במקומות אקזוטיים (אפילו אם זה רק הפארק השכונתי עם פילטר של תאילנד), הולכים למסיבות מגניבות שאתם בכלל לא הוזמנתם אליהן. ופתאום, אתם מרגישים שאתם פחות טובים, פחות מקובלים, שאתם מפספסים משהו חשוב. במקום חופש להיות עצמכם, אתם נכלאים בתוך כלוב של השוואות בלתי פוסקות, של חרדה חברתית (כי מי ירצה לשמוע על זה שביליתם את הערב בצפייה בסדרות בפיג'מה?), ושל תחושת כישלון שמלווה אתכם גם אחרי שכיביתם את המסך.

וכמובן, אי אפשר בלי כלא הפרטיות והפיקוח. כל צעד שלנו בסמארטפון משאיר עקבות – פירורי מידע דיגיטליים שחברות ענק אוספות עלינו בקפדנות. כל חיפוש, כל לייק, כל רכישה – הופכים למידע שמשמש לפרסומות "רודפות" שמופיעות בכל פינה, כאילו המכשיר יודע בדיוק מה רציתם לפני שרציתם. התחושה שכל הזמן מישהו עוקב אחרינו ומתעד את חיינו הולכת וגוברת, וזה גורם לנו להרגיש חשופים ופגיעים. איבדנו את החופש להיות אנונימיים, את החופש שאין מישהו שכל הזמן יודע עלינו הכול. פעם, הייתם יכולים ללכת לסופר בלי שאף אחד ידע שאתם קונים חמש חבילות של ביסלי – היום, הם יודעים, והם גם יודעים מתי תקנו את החבילה השישית.

ואם כל זה לא מספיק, הנה לכם כלא הניתוק מהמציאות. כשאנחנו שקועים במסך, אנחנו מפספסים את החיים שקורים סביבנו. אנחנו מפספסים שיחות אמיתיות עם בני משפחה וחברים (כי אנחנו עסוקים בלענות בוואטסאפ למישהו אחר), רגעים יפים בטבע (כי אנחנו מנסים לצלם את השקיעה בצורה מושלמת לפילטר באינסטגרם), או הזדמנויות לחוות את העולם באופן בלתי אמצעי. במקום חופש לחוות, אנחנו נכלאים בתוך בועה וירטואלית, שגוזלת מאיתנו את הקשר האמיתי עם הסביבה. נראה שבקרוב נצטרך אפליקציה שתזכיר לנו להרים את הראש מהסמארטפון.

ולקינוח, הנה לכם כלא המידע המוטעה ו"חדרי תהודה". למרות שקיים חופש מידע אדיר, הסמארטפון חשף אותנו גם לזיופים, לפייק ניוז, ולהטיות. אלגוריתמים ברשתות החברתיות נוטים להציג לנו רק מידע שתואם את הדעות הקיימות שלנו, וזה יוצר "חדרי תהודה" שבהם אנחנו מוקפים רק באנשים שחושבים כמונו – סוג של בועה נעימה, אבל גם מסוכנת. במקום חופש מחשבה וחופש לדון, אנחנו נכלאים בתוך בועה של דעות קבועות, וקשה לנו להיחשף לרעיונות אחרים ולשמוע את הצד השני. תנסו פעם אחת להגיד משהו שלא עולה בקנה אחד עם הקבוצה שלכם בוואטסאפ – תראו כמה מהר תגלו שחדר ההד יודע לבעוט החוצה.

אז האם הסמארטפון הוא חופש בלתי מוגבל או כלא קטן? התשובה היא, כמו בחיים, קצת מזה וקצת מזה. הוא מציע לנו חופש עצום שלא היה קיים בעבר, אבל הוא גם טומן בחובו סכנות ללכוד אותנו בכלא בלתי נראה, כזה שאין לו סורגים אבל יש לו הרבה התראות. האחריות היא שלנו, כי בניגוד לכלא אמיתי, אתם יכולים לצאת מהכלא הדיגיטלי בכל רגע נתון.

כדי ליהנות מהחופש שהסמארטפון מציע מבלי ליפול למלכודות שלו, עלינו ללמוד להיות משתמשים מודעים ואחראיים. מה זה אומר? קביעת גבולות – להגדיר זמנים שבהם אתם לא משתמשים בו (ארוחות, שינה, מפגשים חברתיים, ובעיקר – בזמן שאתם נוהגים, תרחמו עלינו). מודעות עצמית – לשים לב כמה זמן אתם מבלים מול המסך, ואיך זה משפיע עליכם – על מצב הרוח, על הריכוז (שכבר כמעט לא קיים), על השינה (שכבר כמעט לא קיימת). שימוש מושכל – להשתמש בסמארטפון כדי ללמוד דברים חדשים, לתקשר עם אנשים שחשובים לכם, וליצור, ולא רק כדי לגלול בלי מטרה עד שהאצבע נתפסת. והכי חשוב: חופש להתנתק. לזכור שיש לכם את הכוח לכבות את המכשיר, להניח אותו בצד, ולחוות את העולם האמיתי שמחוץ למסך. העולם האמיתי, זה שיש בו עצים, אנשים מדברים בלי אמוג'י, ואפילו ציפורים מצייצות (ולא רק מהסמארטפון). הסמארטפון הוא כלי, כלי רב עוצמה. כמו כל כלי, הוא יכול לשמש אותנו לטוב ולרע. הבחירה בידיים שלנו: האם נשתמש בו כדי לפרוץ גבולות ולצרוך חופש, או שנניח לו לכלוא אותנו בתוך כלוב של התמכרות, השוואות וניתוק? הבחירה, והחופש האמיתי, הם תמיד שלנו. ואם אתם קוראים את זה בסמארטפון, אולי הגיע הזמן להניח אותו לרגע. רק לרגע.