דבר איתי חופש

לאור האירועים בגזרה נגד איראן בימים האחרונים החלטתי לכתוב טור דעה על המצב ולתת נקודת מבט אישית על מה שעבר עליי. הימים האחרונים הכניסו אותי להלם מוחלט, בעיקר כי לא התעוררתי ביום חמישי להתרעות של פיקוד העורף על היתכנות לתקיפה איראנית באזור שלי. לא התעדכנתי בחדשות, וכך יצא שהתעוררתי ביום שישי בבוקר ומגלה על כל המצב דרך האינטרנט. בהתחלה לא ידעתי מה לחשוב – הפחד, חוסר הידיעה, והתחושה שמשהו חריג קורה – הכל הציף בבת אחת. עם זאת, המצב הביטחוני בשנים האחרונות לימד אותנו לגלות חוסן מסוים, להתרגל למצבים שבהם הקרקע רועדת – לפעמים פשוטו כמשמעו – מתחת לרגליים. החלטתי לנסות לשמור על קור רוח, גם אם זה קשה, ולא להיכנס ללחץ מיותר.

-יום שישי-

יום שישי התחיל באופן רגוע יחסית. בגלל המצב ובגלל ההנחיות להימנע מהתקהלויות ולצאת כמה שפחות, החלטתי להקדיש זמן לקריאה – משהו שלא עשיתי הרבה זמן. למרות זאת, הצלחתי להתרכז בספר ולהנות ממנו. קראתי כמעט חצי ספר ביום אחד, וזה עזר לי להעביר את הזמן. בשאר הזמן צפיתי בסרטים במחשב והתעדכנתי עם חברים ובני משפחה, ובתוך כך הצלחתי למצוא נחמה מהמצב (בכך שכולנו ביחד בזה ומהתמיכה של הסביבה הקרובה).

בדיוק אחרי שסיימנו לאכול ארוחת ערב, קיבלנו התרעה מוקדמת על כך שצפויות אזעקות באזור שלנו. רצנו לממ"ק (מרחב מוגן קומתי) – והיינו יותר זהירים במתקפה זו מהמתקפות האחרות (של החות'ים חיזבאללה והעזתים). במטח זה, נפל טיל בצד השני של העיר (ברמת גן) והיה רעש אדיר של בומים שהרעיד את הבית, אח שלי נכנס לפאניקה בעקבות הרעש האדיר. בתוך כל המתקפות הללו נשארתי ער מכיוון שלא רציתי ללכת לישון ולהתעורר לאזעקה שתפריע לי בשינה ותקטע לי בכך את רצף השינה. הלכתי לישון לבסוף בארבע לפנות בוקר – מותש לגמרי. אך באופן אירוני, שעה אחרי שנרדמתי שוגר עוד מטח לעברנו שהעיר אותי.

-יום שבת-

בשבת קמתי עייף לחלוטין וללא רצון לעשות משהו מיוחד, העייפות מהלילה לבן שעשיתי יום לפניכן בעקבות המטחים הבלתי פוסקים מאיראן גרמה לכך שהייתי חצי ער חצי ישן במשך רוב היום. בשעות הצהריים המוקדמות דוד שלי ביקר אצלנו עם הילדים שלו והיה כיף לדבר עם בני הדודים שלי ולשמוע את הסיפורים שלהם מאתמול ולשחק איתם קצת. המשכנו ככה עד שעות הערב, בין לבין ירדתי עם הכלב שלי לטיול בפארק במה שסיפק עוד קצת אסקפיזם ועזר קצת להתאקלם חזרה לסיטואציה. הצלחתי לשמור על רוגע וביטחון בתוך ימים אלה. ההיכרות עם מצבים דומים לזה סבבי המטחים הקודמים על ישראל – איפשר לי לפתח כלים להתמודד עם המצב ובכך שמרתי על רוגע. כשהגיע הערב, החלטנו, ללכת כולנו לבית של סבתא שלי שיש לה מקלט ככה שנוכל לרדת למרחב מוגן במקרה של אזעקה בשעות הערב. תחילה, קיבלנו התרעה בסביבות תשע בערב על מטחים שצפויים באזור – אבל לאחר כמה שעות של מתח במקלט, קיבלנו הודעה שאפשר לצאת מהמקלט ויצאנו. למרות הלחץ והמתח שהיה בערב הצלחנו לשמור על אווירה ועל עניין, כשעלינו למעלה שיחקנו קצת ביחד במשחקי קופסה בניסיון להירגע קצת ולהעביר את הלילה בטוב. בהמשך הלילה, אח שלי כבר הלך לישון ואני גם כבר הייתי על סף להירדם (בסביבות השעה שתיים), אבל בדיוק אז קיבלנו התרעה על מטחים צפויים וירדנו למקלט במהירות. 

אתר הנפילה ברמת גן מהמטחים, אתמול.

הפעם, המקלט היה כבר מלא יותר. בתוך הלחץ של הרגע, כשיורדים במהירות למטה, פגשנו משפחה נוספת שהגיעה לשם ממש באותו רגע – אישה עם שני ילדים קטנים, אחד ממש תינוק והשני בן כמה שנים בודדות. היא נראתה לחוצה ומודאגת מאוד. המשפחה שלי ואני התחלנו לדבר איתה ולנסות להרגיע אותה, והבנתי שבעלה מילואימניק והוזעק רק לאחרונה לעזה. היה לי קשה לתפוס את המצב, אישה צעירה עם ילדים קטנים שאבא שלהם הוקפץ למילואים והם נאלצים להתמודד בלעדיו בתוך כל האזעקות והאיום האיראני, הם חשים את המצב פי כמה ממני ומכמה כיוונים – מהחשש לאב שנלחם בעזה ועד לחשש שלהם עצמם מהאיום האיראני. ניגשתי אליהם, שאלתי אם הילדים בסדר ואם הם צריכים משהו, והצעתי עזרה. הילדים הקטנים נראו מבולבלים ומפוחדים, והתחילו לבכות. ניסיתי להרגיע אותם, דיברתי איתם בקול שקט ונעים, הצעתי להם מים, וסיפרתי להם סיפור קצר כדי להסיח את דעתם מהרעשים בחוץ ומהלחץ של המצב. לראות את החיוכים הקטנים שלהם, אפילו לרגע, נתן לי הרגשה טובה.

האישה הודתה לי בהתרגשות, ואמרתי לה שכולנו באותה סירה ושצריך לשמור אחד על השני. התחלנו לדבר על המצב ועל החוסן הלאומי. מכאן, התחלתי לחשוב על עניין מרכזי ועיקרי בתקופה זו לעם שלנו: החוסן הלאומי שלנו כמדינה, כאזרחים, נמדד בשעות אלה ועלינו לדעת להתמודד עם המצב ללא לחץ ובכך לצאת מחוזקים וללא פגע, לדעתי רגעים אלה, על אף הקושי הכרוך העצום שנלווה להם, מחזקים אותנו ומוציאים ממנו עוצמות רבות ונותנים לנו את החוסן לעמוד במצבים קשה אלה.