פסגת הבדלנים ופירוק בריטניה - עידו עמיאל יב2

סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד רוצות לצאת? ההיסטוריה הארוכה של פירוק בריטניה

מאת: עידו עמיאל י"ב2

בספטמבר 2026 התרחש אירוע מדיני חריג שמשך את תשומת הלב הבינלאומית: ראשי הממשלות של סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד התכנסו יחד לפסגה משותפת בעיר קרדיף, בירת ויילס, ויצאו בהצהרה חסרת תקדים הקוראת לפרידה מהממלכה המאוחדת ולקידום עצמאות מדינית. הממלכה המאוחדת, מוסד פוליטי שנראה במשך מאות שנים כאחד ממעוזי היציבות בעולם המערבי, עומדת כעת מול אתגר קיומי של ממש. השאלה המרכזית העולה מהמהלך היא כיצד שלוש אומות, שחיו תחת ריבונות משותפת ממרכז השלטון בלונדון לאורך דורות, הגיעו למצב שבו מנהיגיהן מתייצבים יחד בדרישה לפירוק המסגרת הפוליטית המשותפת. כדי להבין את המקור של המשבר הנוכחי, צריך לבחון את ההיסטוריה הארוכה של האיים הבריטיים, את עלייתה ונפילתה של האימפריה, ואת מערכת היחסים המורכבת עם יבשת אירופה.

המתח בין אנגליה לשכנותיה באי הבריטי אינו תופעה מודרנית אלא תוצר של תהליכים עמוקים שהחלו עוד בעת העתיקה. ראשית ההתיישבות המאורגנת באיים נשענה על שבטים קלטיים בעלי תרבויות, שפות ומבנים חברתיים ייחודיים. במאה הראשונה לספירה כבשה האימפריה הרומית את מרבית שטחה של אנגליה המודרנית, אך נתקלה בהתנגדות עיקשת מצד השבטים בצפון. עמידה זו הובילה את הקיסר אדריאנוס להקים חומה מבוצרת שסימנה את גבול השליטה הרומית והותירה את צפון האי - סקוטלנד של היום - מחוץ לתחום ההשפעה הקיסרי.

עם נסיגת הרומאים במאה החמישית, פלשו לאיים שבטים גרמאניים, בהם האנגלים, הסקסונים והיוטים. פלישות אלו דחקו את האוכלוסיות הקלטיות לאזורים ההרריים של ויילס וסקוטלנד, ויצרו חיץ תרבותי ולשוני ברור. נקודת מפנה חשובה התרחשה בשנת 1066, כאשר ויליאם הכובש הוביל את הפלישה הנורמנית מצרפת, ניצח בקרב הייסטינגס וייסד באנגליה שלטון פיאודלי ריכוזי. שלטון זה החל במהרה להפעיל לחץ צבאי ופוליטי על הממלכות השכנות.

ויילס נכבשה בהדרגה והוכפפה לחוק האנגלי עוד בימי הביניים, תוך דיכוי מרידות מקומיות, אם כי שמרה על שפתה וזהותה הייחודית. מנגד, סקוטלנד שמרה על עצמאותה במאבקים ממושכים ועקובים מדם, שכללו מלחמות עצמאות מפורסמות בהנהגת דמויות היסטוריות כגון ויליאם וולאס והמלך רוברט דה ברוס. החיבור הפוליטי בין המדינות לא נולד מכיבוש מוחלט, אלא מנסיבות שושלתיות: בשנת 1603, בעקבות מותה של המלכה אליזבת הראשונה ללא יורש ישיר, הוכתר מלך סקוטלנד ג'יימס השישי גם כמלך אנגליה, מהלך שנודע כ"איחוד הכתרים". כמאה שנה לאחר מכן, בשנת 1707, נחתם חוק האיחוד (Act of Union) שאיחד את הפרלמנטים בלונדון ובאדינבורו והקים את בריטניה הגדולה. על אף האיחוד הרשמי, חלקים נרחבים בציבור הסקוטי התנגדו למהלך, כפי שהתבטא במרידות היעקוביטים, ובראשן המרד של 1745 שהסתיים בתבוסה מוחצת בקרב קלודן. תחושת הייחוד הלאומי מעולם לא נמחקה לחלוטין.

הגורם המרכזי ששימר את האיחוד לאורך הדורות היה פרויקט בניין האימפריה הבריטית. הממלכה המאוחדת השתמשה בעוצמתה הימית ובפיתוחי המהפכה התעשייתית - שהחלה בערי הנמל, מכרות הפחם ומפעלי הטקסטיל של בריטניה - כדי להפוך למעצמה הגלובלית הדומיננטית בעולם. האימפריה חלשה על טריטוריות נרחבות בהודו, צפון אמריקה, אפריקה, אוסטרליה והמזרח התיכון, וזכתה לכינוי "האימפריה שהשמש אינה שוקעת בה לעולם".

בתקופה זו מצאו סקוטים, וולשים וצפון-אירים הזדמנויות כלכליות וקריירה צבאית ומנהלית נרחבת ברחבי האימפריה. הם שירתו כקצינים, פקידים, סוחרים ומהנדסים, והיו שותפים פעילים בפיתוח הקולוניאלי. עם זאת, הרווחים הפוליטיים והכלכליים נותרו מרוכזים במידה רבה במוקדי הכוח בלונדון.

השינוי המהותי הגיע בעקבות שתי מלחמות העולם. אף על פי שבריטניה יצאה כמנצחת ממלחמת העולם השנייה, כלכלתה נשחקה עד היסוד ומעמדה הבינלאומי נפגע קשות. החל מסוף שנות הארבעים החל תהליך מהיר של דה-קולוניזציה: הודו זכתה בעצמאות ב-1947, ובעשורים הבאים השתחררו מרבית מושבותיה של בריטניה באפריקה ובאסיה. עם אובדן האימפריה, איבדה בריטניה את המכנה המשותף הגדול ביותר שקשר את חלקי הממלכה. החל משנות השישים והשבעים של המאה העשרים התעוררו מחדש תנועות לאומיות בסקוטלנד ובוויילס, שהחלו לטעון כי השלטון המרכזי בווסטמינסטר אינו משרת את האינטרסים של עמי הפריפריה.

במקביל לדעיכת האימפריה, התמודדה בריטניה עם הגדרת יחסיה מול יבשת אירופה. לאורך מאות שנים נקטה בריטניה במדיניות של שמירה על מאזן כוחות באירופה, תוך מעורבות במלחמות יבשתיות והימנעות מאינטגרציה קבועה. לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהוקמו המוסדות שהובילו לאיחוד האירופי, נותרה בריטניה בתחילה מחוץ למסגרת. רק בשנת 1973 הצטרפה בריטניה לקהילה הכלכלית האירופית (EEC), אך היחסים נותרו מתוחים ומלווים בחשדנות כלפי פקידות בריסל והעברת סמכויות ריבוניות.

המתח הגיע לשיאו במשאל העם שנערך ביוני 2016, שבו הוחלט על פרישת בריטניה מהאיחוד האירופי ("הברקזיט"), מהלך שנכנס לתוקף מלא בראשית שנות העשרים. הברקזיט חשף שסע פנימי עמוק בתוך הממלכה: בעוד שאנגליה וויילס הצביעו ברובן בעד עזיבה, סקוטלנד (62%) וצפון אירלנד (56%) הצביעו באופן מובהק בעד הישארות באיחוד האירופי.

ההשלכות היו מרחיקות לכת. עבור סקוטלנד, הברקזיט היווה שינוי נסיבות מהותי שהחיה מחדש את הדרישה למשאל עם שני על עצמאות, בטענה שהאומה הסקוטית הוצאה מהשוק האירופי בניגוד לרצונה הדמוקרטי. בצפון אירלנד הבעיה הייתה מורכבת אף יותר, עקב הסכם יום שישי הטוב (1998) שהביא לסיום עשרות שנות עימות אלים ("The Troubles") והתבסס על גבול פתוח לחלוטין בין צפון אירלנד לרפובליקה של אירלנד. יצירת גבול מכס בים האירי עוררה תרעומת קשה בקרב קהילות שונות בצפון אירלנד והגבירה את הקריאות לבחינה מחדש של הקשר עם לונדון.

ההתפתחויות ההיסטוריות הללו התנקזו אל הפסגה שהתקיימה בספטמבר 2026 בקרדיף. בפגישה זו הציגו ראשי הממשלות של סקוטלנד, ויילס וצפון אירלנד חזית אחידה וחסרת תקדים מול הממשל הבריטי בלונדון. בהודעתם המשותפת טענו המנהיגים כי המבנה החוקתי הנוכחי של הממלכה המאוחדת אינו מתפקד עוד באופן שוויוני, וכי הריכוזיות הפוליטית של ווסטמינסטר פוגעת ברווחה הכלכלית ובזהות התרבותית של שלוש האומות. הקריאה המשותפת כללה דרישה לכינון מנגנונים חוקיים שיאפשרו לכל אחת מהמדינות לקבוע את עתידה המדיני באופן עצמאי. מנגד, ראש ממשלת בריטניה, אנדי ברנהאם, דחה נחרצות את הדרישות והבהיר כי לונדון לא תאפשר את פירוק הממלכה, תוך גיבוי של ראשי המחנה היוניוניסטי שהזהירו מפני הרס כלכלי וחוסר יציבות. המהלך אף עורר הדים בזירה הבינלאומית, כאשר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הביע תמיכה גלויה באיחוד אירלנד (היפרדות צפון אירלנד מבריטניה), אמר שזה יהיה דבר "פנטסטי" (fantastic), ושזה "ממילא עומד לקרות". הוא לא התייצב לצד שלמות הממלכה המאוחדת בסוגיה זו, ודבריו עוררו סערה בקרב היוניוניסטים..

מבחינה פוליטית ומעשית, הדרך לעצמאות רצופה מכשולים. הממשלה המרכזית בלונדון מחזיקה בסמכות החוקית לאשר או לדחות משאלי עם, והיא מתנגדת נחרצות לכל מהלך העלול להביא לפירוק הממלכה. טיעוני התומכים בהמשך האיחוד מתמקדים בעוצמה הכלכלית המשותפת, ביציבות המטבע, ביכולת הביטחונית ובהיסטוריה התרבותית המשותפת של תושבי האי. יתרה מזו, פרידה פירושה התמודדות עם סוגיות סבוכות כגון חלוקת החוב הלאומי, קביעת גבולות מכס והסדרת שירותי ביטחון ובריאות.

ההתכנסות הבדלנים מוכיחה כי הדינמיקה הפוליטית בבריטניה הגיעה לנקודת רתיחה. המפגש בין מנהיגי שלוש האומות ממחיש כי המתחים ההיסטוריים, ששורשיהם בימי הביניים ושהתעצמו בעקבות דעיכת האימפריה והברקזיט, הפכו מכוחות שוליים לאג'נדה מרכזית המאיימת לשנות את המפה הפוליטית של אירופה. אי אפשר לדעת כרגע אם המדינות האלה באמת יקבלו עצמאות מלאה או שרק יתנו להן יותר סמכויות, אבל דבר אחד בטוח: בריטניה כבר לא תחזור להיראות כמו שהכרנו אותה.