י_ב - ההתחלה של הסוף_ ניצן פלשטיין יב 4

תקציר: שנת י"ב מתחילה כמו כל שנת לימודים אחרת - עם מערכת חדשה, מחברות, מורים ושגרה שחוזרת. אבל הפעם משהו מרגיש אחרת. זו השנה האחרונה שלנו בבית הספר, השנה שבה כמעט כל דבר קורה בפעם האחרונה. לצד בגרויות, מבחנים ולחץ, מתחילים גם המיונים לצבא, המכינות, השאלות על העתיד וההבנה שבעוד כמה חודשים החיים שאנחנו מכירים עומדים להשתנות לחלוטין. ולכן שנת י״ב היא לא רק סוף של תקופה, אלא גם התחלה של משהו חדש. 

בכל שנה, כשהגיע הראשון בספטמבר, פחות או יותר ידעתי למה לצפות. חוזרים לבית הספר, פוגשים שוב את החברים אחרי הקיץ, מקבלים מערכת שעות חדשה, מתלוננים על כמה מוקדם צריך לקום בבוקר ומבטיחים לעצמנו שהשנה נהיה מסודרים יותר, נדחה פחות דברים לרגע האחרון ונתחיל ללמוד למבחנים בזמן. בדרך כלל, אחרי כמה ימים, ההתלהבות של פתיחת השנה עוברת והשגרה חוזרת כאילו בכלל לא היה חופש. אבל השנה, בפעם הראשונה, החזרה לבית הספר הרגישה לי קצת אחרת.

כשנכנסתי בשער ביום הראשון של י"ב, שום דבר בבית הספר עצמו לא באמת השתנה. אותם מסדרונות, אותן כיתות, אותם שולחנות ואותם פרצופים מוכרים שאנחנו רואים כבר שנים. ובכל זאת, היה קשה להתעלם מהמחשבה שהפעם מדובר בפעם האחרונה. זו הפעם האחרונה שאנחנו מגיעים ליום הראשון של שנת לימודים בתיכון, הפעם האחרונה שאנחנו מקבלים מערכת שעות חדשה, והפעם האחרונה שספטמבר מסמן בשבילנו התחלה של עוד שנה בבית הספר. פתאום דברים שהיו כל כך רגילים ומובנים מאליהם מקבלים משמעות קצת אחרת.

אולי זו אחת התחושות הכי מוזרות של שנת י"ב, שאנחנו עדיין לגמרי תלמידי תיכון, אבל בו זמנית אנחנו כבר עם רגל אחת מחוץ לבית הספר. בבוקר אנחנו מגיעים לכיתה, פותחים מחברת, מקשיבים לשיעור ודואגים למבחן הבא, ובאותו יום בדיוק אנחנו יכולים לקבל הודעה על מיון לצבא, לדבר עם חבר שמתכנן ללכת למכינה או לחשוב על מה אנחנו רוצים לעשות בשנה הבאה. שני העולמות האלה מתקיימים פתאום במקביל. מצד אחד יש את החיים המוכרים שהיו לנו במשך שנים, ומצד שני העתיד, שעד לא מזמן הרגיש רחוק מאוד, מתחיל להתקרב בקצב שקשה לעכל.

עד עכשיו תמיד היה מסלול ברור. מסיימים יסודי ועולים לחטיבה, מסיימים חטיבה ועוברים לתיכון, וכל שנה מסתיימת בידיעה שאחרי הקיץ נחזור שוב לבית הספר. אף פעם לא באמת היה צורך לחשוב יותר מדי על מה יקרה בשנה שאחרי, כי התשובה הייתה די ברורה. עכשיו, בפעם הראשונה, אין את התשובה הפשוטה הזאת. אין כיתה י״ג שמחכה לנו, אין עוד שנת לימודים רגילה ואין מערכת שעות שנקבל בספטמבר הבא. במקום זה יש המון כיוונים שונים: צבא, שירות לאומי, מכינות, שנת שירות, עבודה, לימודים, טיולים, ובעיקר הרבה סימני שאלה.

יש בזה משהו מאוד מרגש, כי בפעם הראשונה העתיד באמת פתוח. אבל דווקא בגלל שהוא פתוח, הוא גם קצת מלחיץ. אנחנו מתחילים לקבל החלטות שלא קשורות רק לאיזה מקצוע להרחיב או איך לסדר את המערכת, אלא לשאלות הרבה יותר גדולות: איזה תפקיד אני רוצה לעשות? מה מעניין אותי באמת? האם אני רוצה לצאת למכינה? מה חשוב לי בשנים הקרובות? ואפילו, במובן רחב יותר, איזה בן אדם אני רוצה להיות?

לפעמים נדמה שבגיל 18 כבר אמורה להיות לנו תשובה לכל השאלות האלה. קל להסתכל מסביב ולהרגיש שכולם כבר יודעים בדיוק מה הם רוצים. מישהו כבר נעול על מסלול מסוים בצבא, מישהו אחר מדבר על מכינה כבר חודשים, ואחר כבר יודע מה הוא רוצה ללמוד באוניברסיטה בעוד כמה שנים. בתוך כל זה קל לחשוב שאם אני עדיין מתלבטת, אולי אני מאחור. אבל ככל שאני חושבת על זה יותר, אני מבינה שאף אחד מאיתנו לא באמת אמור לדעת בגיל 18 איך כל החיים שלו ייראו. אנחנו רק מתחילים לגלות מה מתאים לנו, וסביר להניח שעוד נשנה את דעתנו לא מעט פעמים.

אולי דווקא זה אחד הדברים שי"ב מלמדת אותנו: לא הכול חייב להיות מתוכנן מראש. יש החלטות שנצטרך לקבל, אבל הן לא חייבות להגדיר את כל העתיד שלנו. מותר להתלבט, מותר לטעות, מותר לשנות כיוון ומותר לגלות שבעוד שנה אנחנו רוצים משהו אחר לגמרי ממה שחשבנו שאנחנו רוצים היום. אחרי שנים שבהן כמעט כל המסלול שלנו היה מסודר מראש, פתאום מתחילה תקופה שבה הרבה יותר תלוי בנו, וזה אולי מפחיד, אבל גם נותן תחושת חופש שלא הכרנו קודם.

במקביל לכל המחשבות הגדולות האלה, י"ב היא כמובן עדיין שנת לימודים, ולא בדיוק שנה רגועה. יש מבחנים, עבודות, מתכונות, בגרויות והשלמות, ובתוך כל השיחות על העתיד צריך איכשהו גם לזכור שיש חומר ללמוד ליום הבא. לפעמים הניגוד הזה מגוחך: רגע אחד אני חושבת על תפקידים בצבא ועל איך החיים שלי ייראו בשנה הבאה, וחמש דקות אחר כך אני נזכרת שיש לי שיעורי בית להגיש. כי העתיד כבר נמצא בראש שלנו, אבל העכשיו עדיין דורש את מלוא תשומת הלב.

ובתוך כל העומס הזה, מתחילים להיכנס הנוסטלגיה והגעגועים, אפילו שעוד לא באמת סיימנו. אולי זה קורה דווקא בגלל שאנחנו יודעים שהסוף מתקרב. במהלך השנים בבית הספר בילינו לא מעט זמן בלרצות להגיע כבר לחופש, לסיים את השבוע, לגמור את תקופת המבחנים או פשוט להגיע הביתה. כולנו התלוננו על לקום מוקדם, על שיעורים ארוכים, על עומס ועל ימים שאין בהם כוח לכלום. עכשיו אני מתחילה לחשוב שאולי בעוד שנה דווקא חלק מהדברים האלה יהיו הדברים שנתגעגע אליהם.

לא בהכרח לשיעור עצמו או למבחן, אלא לכל מה שמסביב. להפסקה הקבועה שבה תמיד נפגשים עם אותם אנשים, לשיחות במסדרון, לבדיחות שרק מי שנמצא ביום-יום של הבית ספר מבין, לריצה לכיתה כשמבינים שמאחרים, ואפילו לתחושה הזאת שכולנו נמצאים באותו מקום ועוברים פחות או יותר את אותם דברים. כשחיים בתוך השגרה הזאת, קל לחשוב שהיא תמיד תהיה שם. רק כשמתקרבים לסוף מתחילים להבין עד כמה היא זמנית.

בית הספר הוא גם הרבה יותר מהמקום שבו למדנו מתמטיקה, ספרות או פיזיקה. במשך השנים קרו בו חלק מהדברים שהכי עיצבו אותנו. כאן הכרנו אנשים שהפכו לחלק משמעותי מהחיים שלנו, יצרנו חברויות, התרחקנו מאנשים, רבנו והשלמנו, עברנו רגעים מביכים, מצחיקים, מלחיצים ומרגשים. עברנו טיולים, טקסים, מבחנים, עבודות ובגרויות, אבל במקביל גם פשוט גדלנו. מי שנכנס לכיתה י׳ הוא לא מי שנכנס עכשיו לכיתה י"ב, גם אם לפעמים קשה לשים את האצבע על מה בדיוק השתנה.

כשאני חושבת על תחילת התיכון, י״ב תמיד נראתה לי רחוקה מאוד. תלמידי י״ב נראו גדולים, כאלה שיודעים איך הדברים עובדים ובעיקר נראים כאילו יש להם מושג מה הם עושים. עכשיו, כשאני בעצמי בי״ב, אני מגלה שהתחושה הזאת לא באמת מגיעה. לא קמים בבוקר ביום הראשון של השנה ומרגישים פתאום מבוגרים יותר. אני עדיין מרגישה כמו עצמי, רק שעכשיו, כשאני רואה תלמידים צעירים יותר במסדרון, אני קולטת שהם אולי מסתכלים עלינו בדיוק כמו שאנחנו הסתכלנו פעם על תלמידי י״ב.

וזה אחד הדברים שהכי גורמים לי להבין כמה מהר הזמן עבר. נדמה שלא מזמן היינו אנחנו אלה שנכנסו לתיכון בפעם הראשונה, ניסו להבין איפה כל כיתה נמצאת ומי יהיה איתנו בשכבה. פתאום עברו כמה שנים ואנחנו השכבה הבוגרת, אלה שנמצאים בשנה האחרונה ואלה שעוד מעט יעזבו. בתוך היום־יום הזמן לא תמיד מרגיש מהיר, כי השבועות עמוסים והשגרה יכולה להרגיש אינסופית, אבל כשמסתכלים אחורה פתאום קשה להבין איך הכול עבר כל כך מהר.

אולי בגלל זה אני רוצה השנה לנסות לעשות משהו שלפעמים קשה לעשות בתוך העומס: לא למהר להגיע לסוף. בדרך כלל אנחנו סופרים כמה זמן נשאר עד סוף היום, עד סוף השבוע, עד החופש או עד הבגרות האחרונה. אבל אם כל השנה הזאת תעבור רק בציפייה לרגע שבו היא תיגמר, יכול להיות שדווקא נפספס אותה. בסוף, מה שנזכור כנראה לא יהיה הציון במבחן קטן באוקטובר או איזו שעה הייתה לנו במערכת ביום רביעי, אלא הצחוקים בשיעור, השיחות בהפסקות, האנשים שישבו לידנו והרגעים הקטנים שבאותו זמן אפילו לא נראו חשובים.

יש משהו מיוחד בידיעה שהרבה דברים השנה יקרו בפעם האחרונה. יהיה טיול אחרון כתלמידי תיכון, פורים אחרון בבית הספר, טקסים אחרונים, בגרויות אחרונות ובסופו של דבר גם יום לימודים אחרון. כרגע כל הדברים האלה עוד לפנינו, אבל אני מניחה שככל שהשנה תתקדם, הידיעה הזאת תהפוך למוחשית יותר. מתישהו אגיע באמת ליום שבו אצא מהשער ולא אחזור בספטמבר, ולא תהיה מערכת חדשה או כיתה חדשה לחזור אליה. מקום שהיה חלק כל כך קבוע מהחיים שלי במשך 6 שנים יהפוך בהדרגה לזיכרון.

המחשבה הזאת נשמעת קצת עצובה, אבל אני לא חושבת שהרגש המרכזי הוא דווקא עצב. יש בה נוסטלגיה, אבל גם הרבה התרגשות. הרי הסיבה שאנחנו עוזבים את בית הספר היא שאנחנו ממשיכים הלאה. סוף של תקופה הוא גם סימן לכך שמשהו חדש מתחיל, וי״ב נמצאת בדיוק על הקו שבין שני הדברים האלה. זו השנה שבה אנחנו עדיין בתוך העולם המוכר של התיכון, אבל כבר מתחילים לבנות לעצמנו חיים שלא יהיו תלויים בצלצול, במערכת שעות או בכיתה שבה שיבצו אותנו.

אולי בגלל זה השנה הזאת מרגישה קצת כמו להיות בין שני עולמות. אנחנו כבר לא ממש ילדים, אבל קשה להגיד שאנחנו מרגישים לגמרי מבוגרים. עדיין מבקשים מאיתנו להגיש שיעורי בית, ובאותו זמן מצפים מאיתנו לקבל החלטות משמעותיות לגבי השנים הקרובות. בבוקר אנחנו יכולים להתלונן שאין לנו כוח לשיעור, ובערב לדבר ברצינות על הצבא ועל העתיד. זה שילוב קצת מוזר, אבל אולי הוא בדיוק מה שהופך את גיל 18 ואת שנת י״ב לתקופה כל כך מיוחדת.

כשאני חושבת על השנה הקרובה, אני יודעת שהיא כנראה לא תהיה פשוטה. יהיו בה לחץ, עומס, החלטות, מבחנים ורגעים שבהם כל מה שנרצה הוא שכבר יגיע הקיץ. אבל אני גם יודעת שיהיו בה הרבה דברים שלא יחזרו. ולכן, לצד הרצון לסיים ולהתקדם לדבר הבא, אני רוצה לנסות לזכור להיות גם כאן, בתוך השנה עצמה.

כי יש לנו עוד כמה חודשים להיות כולנו באותו מקום. עוד כמה חודשים שבהם השיחות במסדרון, ההפסקות, השיעורים והאנשים שסביבנו הם עדיין חלק מהיום־יום. בעוד שנה יכול להיות שכל אחד מאיתנו יהיה במקום אחר לגמרי, עם שגרה אחרת, אנשים אחרים וחיים שנראים אחרת ממה שאנחנו מכירים היום.

אז אולי י״ב היא באמת ״ההתחלה של הסוף״, אבל ככל שאני חושבת על זה, אני מבינה שהיא לא רק סוף. היא גם התחלה של עצמאות, של בחירות ושל תקופה שבה אנחנו מתחילים לגלות מי אנחנו מחוץ למסגרת של בית הספר. זו שנה שמסכמת פרק מאוד גדול בחיים שלנו, אבל באותה נשימה פותחת את הדלת לפרק חדש שעוד אין לנו מושג איך הוא ייראה.

ובינתיים, לפני שנגיע לכל מה שמחכה אחר כך, נשארה לנו עוד שנה אחת כאן. עוד שנה לצבור זיכרונות, לעבור יחד את הלחץ, לצחוק בהפסקות ולהתלונן על הבגרויות. כנראה שעדיין יהיו לא מעט בקרים שבהם נקום ונחשוב שאין לנו שום כוח ללכת לבית הספר, אבל אולי מדי פעם כדאי גם להסתכל מסביב ולהיזכר שהשגרה הזאת, שנראית לנו היום כל כך רגילה, לא תישאר ככה לנצח.

ויש סיכוי טוב שיום אחד, דווקא נתגעגע אליה.