ההצגה "משחקים בחצר האחורית" והסיפור מאחוריה

משחקים בחצר האחורית הוא מחזה שנכתב על ידי עדנה מזי"א, בעקבות פרשת האונס בקיבוץ שמרת. המחזה מותח קווי דמיון בין הסיפור למקרה האמיתי, אך האירועים אינם מקבילים לאירועי הפרשה.

ההצגה רצה במשך שנים ארוכות, הוצגה למעלה מאלף פעמים בארץ וברחבי העולם והיא נחשבת להצגה המצליחה ביותר בתאטרון הישראלי (נכון לשנת 2011).

חני פירסטנברג, השחקנית המגלמת את הנערה בהצגה המקורית, סיפרה בראיון לערוץ 10: "אנחנו מופיעים הרבה מול תיכוניסטים, וזה מדהים לראות את התגובות שלהם, ששונות מהתגובות של המבוגרים. העולם הזה הרבה יותר מוכר להם, הם צוחקים ומרגישים חלק מההצגה. יש גם הרבה הומור בהצגה- אנחנו משחקים חבר'ה צעירים שמבלים יחד, ודברים מתגלגלים מהר מאוד בלי שאף אחד שם לב שזה הולך לקרות."

"דמות הנערה מעוצבת בכוונה כדמות שהיא “border line”, דמות שהיא ממש הקו האדום, היא עושה דברים ולא עושה דברים." אמר נועם שמואל, במאי ההצגה, באותו הראיון. "היא עוצבה ככה דווקא כדי להדגיש את העובדה שגם אם הנערה היא מקרה גבול, זה עדיין לא אומר שהיא ביקשה את האונס הזה."

פרשת האונס

הפרשה עוסקת במעשי האונס שביצעו חבורת נערים בגילאי 17-18 (כיתה יב') בנערה בת 14 וחצי בקיבוץ שמרת. המקרה התרחש בין ה-10 ל-14 באוגוסט 1988, ובמהלך הימים הללו נאנסה הנערה מספר פעמים- תחילה בסביבת הקיבוץ, בחדרה ובמפעל הרהיטים של הקיבוץ, ואחר כך בוצעו המעשים גם בשדות שמחוץ לקיבוץ ובחוף הים בעכו. באחד המקרים, אחד הנערים פיתה את הנערה לנסוע איתו במכוניתו, והשאיר אותה בשדה עם שני חבריו. נער אחר ששכב איתה בהסכמתה, ניסה לשכנע אותה שיגן עליה ולא ייתן לאחרים לגעת בה, אך בעצם עודד את חבריו לאנוס אותה. הנערה סיפרה לאחות הקיבוץ את מה שקרה על אף איומיהם של החבורה שלא תספר, האחות טיפלה בה אבל לא דיווחה על המקרה לרשויות. לאחר יומיים סיפרה הנערה לאמה על המקרה והן הגישו תלונה לאחר חמישה ימים.

שנתיים לאחר שהמקרה נחשף, הוגש כתב אישום נגד שמונה מהנערים שהיו מעורבים בפרשה לבית המשפט המחוזי בחיפה. אולם, כל הנערים זוכו, כיוון שעל פי טענתו של השופט הנערה לא הביעה התנגדות מפורשת לקיום יחסי המין, ולכן המעשה אינו נחשב אונס. עוד טען השופט כי גרסתה של הנערה אינה נראית לו אמינה, והיו בעדותה סתירות מהותיות. נוסף על כך, ביקר בית המשפט את העובדה שהמתלוננת לא הגישה תלונה באופן מיידי: "ספק בעיני אם בנתונים אלו יש הגיון בטענת המתלוננת כי 'מילאה פיה מים' ונכנעה לנאשמים מחשש ה'פרסום ברבים' ופגיעה בשמה הטוב". המתלוננת הסבירה כי חששה לספר על המקרה, כיוון שלא רצתה לצאת נגד הקיבוץ ולפגוע בשמה. ההכרעה עוררה סערה וביקורת גדולה בציבור, ופרקליטות המדינה הגישה בקשה לערעור לבית המשפט העליון.

בשנת 1993, לאחר דיון שנערך בבית המשפט העליון, הורשעו פה אחד ארבעה מהנערים- אופיר בארי, נדב ביטון, צפריר צביסון ואריק חזון. לפסק דין זה הייתה חשיבות גדולה בתחום הפסיקה בפשיעה מינית- על פי השופטים, מחובתו של הגבר לוודא ולחפש הסכמה מפורשת של האישה לפני ביצוע יחסי המין, ואם לא ניתן אישור מפורש המעשה נחשב כאונס: "גבר היוזם מגע אישות עם אישה, עליו הנטל לבקש הסכמתה של האישה, ועליו הנטל לקבל הסכמתה. ורק במקום בו הסכימה האישה – באחת מדרכי ההסכמה המקובלות: בין מקובלות על בני-אדם בכלל ובין מקובלות על הגבר והאישה המיוחדים – ניתן לומר כי מעשה האישות נעשה בהסכמתה של האישה. ואם לא נתנה האישה הסכמתה – הסכמה מפורשת או הסכמה במשתמע – יהיה מעשה האישות שלא בהסכמה. במקום בו עולה ספק אם הסכימה האישה למעשה אישות – או אם לא הסכימה – המסקנה חייבת להיות כי מעשה האישות היה שלא בהסכמה, וממילא נעשה "שלא בהסכמתה החופשית" של האישה." (על פי פסק הדין שכתב השופט מישאל חשין).

לאחר המשפט חזר התיק לבית המשפט המחוזי בחיפה, ושם נגזר על שלושה מהנערים עונש של 15 חודשי מאסר בפועל, ועל הרביעי- 12 חודשי מאסר בפועל.

כשהסתיימה הפרשה הנערה והוריה החליטו לעזוב את הקיבוץ, ואילו אחותה נשארה לגור בו. חברי הנהלת הקיבוץ החליטו על הרחקת הנערים המעורבים בפרשה מהקיבוץ לתקופה מסוימת, אך על פי עדותה של הנאנסת, הקיבוץ היה לצדם של הנאשמים, והפקיר אותה.

לאחר כעשור, בשנת 2001, התראיינה הנאנסת בתכנית של יאיר לפיד בערוץ 2, וחשפה את שמה לציבור- יעל גרימברג. יעל סיפרה בראיון כי היא אם חד הורית לשלוש בנות, והחליטה להיחשף לתקשורת ולספר את סיפורה, כדי שיבינו שאין במה להתבייש.

יעל שיתפה את הקהל בתחושותיה במהלך האירוע, ואת ההרגשה הרעה שנתן לה הקיבוץ אחרי המקרה. כך היא סיפרה בראיון: "הייתי כמו מריונטה. האנסים סחבו אותי לאן שהם רוצים. בזמן האונס הנפש שלי התנתקה מהגוף, הרגשתי שהגוף שלי פה והנפש שלי לא פה. הרגשתי כאילו אני רובוט, כאילו מישהו לחץ על איזה כפתור. כנראה שביום האחרון, כשהם הרסו לי את החדר, כנראה שאמרתי 'די'. הלכתי להתרחץ, הלכתי לבית של ההורים שלי. אמא שלי הזמינה את האחות של הקיבוץ כי כנראה שהיא קלטה שקרה משהו. לאחות סיפרתי הכל. אני חושבת שישנתי כל היום. הייתי קרוסה לחלוטין. בערב כנראה שהם ידעו שבאתי הביתה אז הם דפקו בדלת, אותם אנסים, ודיברו עם בעלה של אמי בחוץ וכנראה סיפרו לו את הגרסה שלהם".

גרימברג טוענת כי התייחסות הקיבוץ לפרשה הייתה מחפירה- היא מספרת בראיון שבהתחלה ניסה הקיבוץ להסתיר את המעשים, ונתן למשפחתה תחושה של תמיכה באנסים. כחלק מהריאיון בתכנית של יאיר לפיד, עלתה יעל יחד עם צוות התכנית לקברו של אביה שבקיבוץ. כשניסו לצאת מהקיבוץ, חסמו חברי הקיבוץ את המונית וניסו למנוע מהם לצאת. מזכירת הקיבוץ ניסתה להיכנס למונית דרך החלון ומשכה לתחקירנית בשיער. כך מתארת יעל את התנהגותה של מזכירת הקיבוץ ביום ההוא: "בדרך למונית היא אמרה לי: 'אונס? לא בטוח שהיה פה אונס'. קיללתי אותה כי היא נורא הרגיזה אותי ואז היא אמרה לי 'את סוטה בראש, בגלל זה אנסו אותך'. "

גם מצבה המשפחתי של גרינברג לא היה מזהיר- אביה נפטר בגיל 46 מהתקף לב כשהייתה רק בת חמש, ולאחר פטירתו היא עברה להתגורר בקיבוץ עם אמה ואחותה. אמה התחתנה בשנית והקשר בינה לבין יעל התרופף. "הקשר שלי עם אמא שלי היה זוועה, הקשר עם בעלה זוועה. ביקשתי מאמא שלי שתחבק אותי והיא אמרה 'לא'. אני מתארת לעצמי שאמא שלי סבלה מאז שאבא שלי נפטר, וכנראה זה לא עבר לה. אבל כשאני נפגעתי, היא לא הייתה מסוגלת לטפל בי. ניסיתי לשדר לה את האותות מצוקה שלי והיא לא הבינה אותם. אני אוהבת את אמא שלי אבל אני כועסת עליה. אמא שלי אמורה לשמור עלי קצת יותר והיא לא שמרה. אלוהים שומר עלי היום."

יעל ניסתה להתאבד פעמים רבות בחייה- הפעם הראשונה הייתה לקראת גיל 20, לאחר שתביעת הפיצויים מהאנסים נגררה ונמשכה במשך כמה שנים. בשנת 2007 נעלמה גרינברג מביתה, ונמצא מכתב התאבדות שכתבה. לאחר למעלה מיממה נמצאה משוטטת בחוף קרית ים, וטענה כי "אין לי חיים מאז האונס, ואני לא יכולה לחיות". מצבה הכלכלי והנפשי של יעל קשה מאוד, והיא נלחמת על חיים נורמליים, למען ילדותיה. "זו מלחמה יומיומית עם עצמי, זה לקום בבוקר ולהגיד 'יעל אל תהרגי את עצמך היום'. ואני לא יודעת מה לעשות חוץ מלהיות אמא. יש לי קשר מאוד חזק עם הבנות שלי והן ממלאות אותי. קשה לי עם מגע פיזי, אני לא מחבקת חזרה, אני מחבקת רק את הילדות שלי."

כיום, יעל היא אמא לחמש בנות, וסבתא לנכד אחד, שילדה בתה הגדולה אורטל בגיל צעיר. מצבם הכלכלי קשה מאוד, יעל לא עובדת ובתה הגדולה עובדת בשתי משרות. הן שקועות בחובות גדולים של למעלה ממיליון וחצי שקלים, שנגרמו לאחר שאבי הבנות נטש אותן. נוסף על כך, בנותיה הקטנות של יעל נלקחו על ידי הרווחה לתקופה מסויימת, והיא נאבקה יחד עם בנותיה הגדולות להשיבן.

למרבה האירוניה, האנסים המשיכו את חייהם כרגיל, הם קיבלו טיפולים פסיכולוגיים וכיום הם מתגוררים בבתים מפוארים ועובדים בעבודות נחשבות, בעוד שהנאנסת הוזנחה ונותרה ללא רכוש, והיא מתקשה לשקם את חייה ולצאת מהתחושות הקשות שחוותה.

הציטוטים והמידע נלקחו מהכתבות הבאות:

• ערוץ 10- "כל החבר'ה- 30 שנה אחרי: חזרה לאונס הקבוצתי בשמרת"

• Ynet- הנאנסת משמרת: "שהבנות שלי ידעו שאין מה להתבייש"

• Youtube- Noam Shmuel- "משחקים בחצר האחורית" הנאנסת משמרת בקאמרי Games in the Backyard.

• ראיון עם יאיר לפיד בתכניתו בערוץ 2

• מעריב- "יעל גרינברג: לא יכולה לחיות"

• ויקיפדיה- פרשת האונס בשמרת

• חדשות נענע 10- "החברה הקיבוצית לא למדה לקח"

• Youtube- החדשות הכי עדכניות בישראל- "הנאנסת משומרת ובנותיה מתחננות להשיב את שתי הבנות הנוספות הביתה"