תופעת עמק המוזרות

תופעת "עמק המוזרות" מתייחסת לתחושה המעוררת בנו יחס אמביוולנטי, דו ערכי - הן תחושות של מוכרות והן תחושות זרות ומוזרות. המושג נטבע ע"י הפסיכיאטר ארנסט ינטש ב-1906.

ב1970 העלה הפרופסור היפני מסהירו מורי, פרופסור להנדסה במכון טוקיו לטכנולוגיה, הנחשב לאוונגארדי, בשל עיסוקו האובססיבי ברובוטים, את התיאוריה החדשנים שלו בתחום הרובוטיקה והגרפיקה הממוחשבת. תיאוריה זו של פרופסור מורי מתרכזת באופן ספציפי במושג זה של "עמק המוזרות" בתחום הרובוטיקה והגרפיקה המומחשבת. לגישתו, הטווח הקיים בין תחושת המוכרות- לדמיון המוחלט לאדם, היא היא המעוררת את תחושת אי הנוחות והמוזרות בקרב בני האדם.

בבסיס גישתו של הפרופסור עומדת הטענה כי העתקים מלאכותיים, אשר דומים באופן כמעט זהה ומוחלט לאיברי אדם אמיתיים, מעוררים תחושת אי נוחות בקרב הצופים בהם. תחושה זו נובעת משום שהמוח האנושי מזהה את חוסר האנושיות שבהעתקים דוממים אלה ובשל חוסר חיותם ומאפיינם כ"חסרי חיים" (ובכך גם מעוררים את החרדה מן המוות ותוצאותיו) מצד שני העתקים אלה נראים חיים מאד, מתרחשת במוחנו אותה תחושה הנקראת בשם " תופעת עמק המוזרות".

איך התרחש הגילוי?

במהלך מחקרו, פרופסור מורי התבקש לכתוב מאמר למגזין טכנולוגי יפני, לגיליון בנושא הקשר בין פילוסופיה לרובוטיקה. מורי חיפש נושא מעניין לכתוב עליו, ונזכר במשהו שחווה בילדותו.

במאמר מורי כותב: "מאז שהייתי ילד, מעולם לא אהבתי בובות שעווה. הן תמיד נראו לי מעוררות בעתה. באותו הזמן [שנתבקשתי לכתוב את המאמר] פותחו הזרועות התותבות האלקטרוניות הראשונות, והן גרמו לי לאותה התחושה."

מכאן, הסיק מורי, שככל שיצור כלשהו ייראה אנושי יותר – כך אנחנו מסוגלים לחוש כלפיו חיבה ואמפתיה בקלות רבה יותר, אבל עד גבול מסוים. רובוט שנראה דומה מאד לבן אדם, כמעט כמעט אנושי, אבל לא לגמרי – יעורר בנו סלידה וחלחלה עמוקה. זרוע תותבת אלקטרונית שנראית, חיצונית, כמו זרוע מכנית – לא תעורר בנו תחושות שליליות במיוחד: אולי לא נתאהב בה, אבל גם לא נסלוד ממנה. לעומת זאת, זרוע תותבת שנראית כמעט אנושית – למשל, יש לה צבע עור שנראה כמעט טבעי אבל לא בדיוק, או יש לה מפרק אחד יותר מדי… זה כבר סיפור אחר. את הזרוע הזאת אנחנו מצפים לראות בקולנוע, מחוברת לגופו של נבל-על כזה או אחר. בסיטואציה פיזית, בה נאלץ ללחוץ יד למישהו בעל זרוע כזו בלילה חשוך, כנראה שנחוש בהלה עמוקה.

בגרף שהציג מורי ב-1970, הציר האופקי מסמל את מידת הדמיון לאדם, והציר האנכי את תחושת המוכרות של האדם בעת הצפיה באובייקט. מורי מציין בגרף מגוון דוגמאות אשר אפיינו את הטכנולוגיה המתקדמת בתקופתו. לדוגמא, רובוט תעשייתי המופיע בצד שמאל של הגרף, אינו דומה לאדם ואינו מעורר בנו מוכרות רבה. מורי אף מחלק את האובייקטים לבעלי וחסרי תזוזה, רובוטים זזים דמויי אנוש וחיות מפוחלצות חסרות תזוזה מתקרבים לעמק המוזרות. איברים מלאכותיים זזים השואפים לחקות באופן קרוב את גוף האדם כבר נמצאים בתוך העמק. ובתחתית העמק, שני האובייקטים המעוררים בנו את הרתיעה הרבה ביותר, גופת אדם והזומבי.

ניסוי שנערך בשנת 2009 באוניברסיטת פרינסטון בארצות הברית מחזק את התיאוריה עוד יותר. בניסוי הוצגו לקופים שלוש תמונות: אחת צילום של קוף אמיתי, השנייה הדמיה תלת מימדית לא מציאותית של קוף, והשלישית – הדמייה תלת מימדית מציאותית של קוף. הקופים שהשתתפו בניסוי העדיפו להתבונן בתמונה האמיתית ובהדמיה הלא מציאותית, אבל לא אהבו להתבונן בהדמייה המציאותית שלו. התוצאות האלה עולות בקנה אחד עם תופעת עמק המוזרות האנושית: הדמיה לא מציאותית נמצאת לפני עמק המוזרות, ותמונה של קוף אמיתי נמצאת אחרי עמק המוזרות. הדמיה מציאותית נופלת בדיוק לתוך עמק המוזרות.

לסיכום, תאורית עמק המוזרות מוכיחה תופעות רבות כמו פחד מליצנים והירתעות מרובוטים דמוי אדם. ככל שדמות או חפץ כלשהו ייראה אנושי יותר כך אנחנו מסוגלים לחוש כלפיו חיבה ואמפתיה בקלות רבה יותר, אמנם רק עד גבול מסוים.