תוכניות "העשרה" חיצוניות במערכת החינוך – מה חושבים התלמידים עצמם?

הממשלה העבירה לאחרונה את האחריות על היחידה לתוכניות חיצוניות וקידום שותפויות במשרד החינוך ליו"ר נעם אבי מעוז. מעוז, כמו שאנחנו יודעים, התבטא בעבר נגד להט"ב ובעד שינוי הסטטוס-קוו הדתי בישראל. הדבר גרר דיון נרחב בחברה, הן על האחריות על היחידה והן על עצם הרעיון של כניסת ארגונים חיצוניים למערכת החינוך. יצאתי לבדוק מה חושבים תלמידי בית הספר שלנו.

בתגובה להעברת היחידה, עשרות רבות של רשויות מקומיות, בהן תל אביב, חיפה, הרצליה ורמת השרון, התייצבו נגד הכוונה להעביר את הסמכות לידי מעוז. כחלק מהמחאה יותר מ-230 מנהלים חתמו על מכתב שנשלח לראש הממשלה בנימין נתניהו. המנהלים כתבו במכתבם כי "יתייצבו ויעמדו איתן לשמירה על הדמוקרטיה שלנו. לא נישאר אדישים למצב, נוסיף לחשוף את תלמידינו לתכנים העוסקים בחופש, שוויון ואהבת האדם".

אז, אנחנו מבינים שמדובר בנושא מאוד תוסס, אבל בואו נתחיל בלהבין קצת מה זו היחידה הזו בעצם. מאחר שתוכניות חיצוניות נכנסו תמיד לבתי הספר במימון הרשויות המקומיות, תשלומי הורים או גיוס תרומות, נוצר מצב קבוע בו אין פיקוח מספק על תוכנן או על אי השוויון שנוצר – בתי ספר בהם לומדים תלמידים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה יותר, למשל, יכולים היו לספק לתלמידיהם הרבה יותר משיכולים היו בתי ספר לאוכלוסיות חלשות. לכן הממשלה היוצאת אימצה באוגוסט 2021 את תוכנית גפ"ן (גמישות פדגוגית ניהולית). המטרה של גפ"ן הייתה להרחיב את האוטונומיה הניהולית של בתי הספר ולאפשר למנהלים להתאים את תוכן הלימוד לקהילה. בשיטה זו, בית הספר מקבל תקציב בהתאם לגודלו ולמצב הסוציו־אקונומי של הרשות המקומית שבה הוא פועל. ברשויות העניות יותר משרד החינוך מעניק 97% מהתקציב, וברשויות האמידות רק 65% מהתקציב, והיתר מוטל על הרשות המקומית. הרצליה, למי שתהה, היא בהחלט בגדר הרשויות האמידות.

בתקציב הזה יכולים מנהלי בתי הספר לרכוש תוכניות לימוד, הפעלות והכשרות מורים מתוך מאגר התוכניות, או צרכים אחרים של בית הספר, כמו ציוד למעבדה (או מעבדת רובוטיקה. מסתכלת עלייך, בניין אדום גדול עם כיתה אחת).

אותו מאגר תוכניות חולק לשני מסלולים: המסלול הירוק, בו נרשמו תוכניות שמשרד החינוך בדק את תוכנן, והמסלול הכחול, לתוכניות שלא נבדקו, אבל פועלות בשטח. מה כל זה אומר? בגדול, שמעכשיו אבי מעוז יוכל לקבוע אילו תוכניות נמצאות באיזה מסלול. הוא לא יוכל למנוע כניסה של תוכניות לבתי הספר, או להחליט אילו ייכנסו (זה בסמכות המנהלים), אבל כן יוכל להחליט אילו תוכניות ימומנו ע"י משרד החינוך – רק המסלול הירוק, אותו הוא מסווג.

אוקיי. עד כאן הרקע. עכשיו לחלק המעניין – מה אנחנו חושבים. שאלתי את תלמידי בית הספר כמה שאלות. הראשונה, האם הם בכלל מאמינים שצריך לאפשר כניסה של ארגונים לשיעורים בבתי הספר, או לצורך העניין, אפילו סתם להסתובב במתחם ולחלק עלונים/נרות /לקרוא להגיע להתכנסות כזו או אחרת. ואם הם חושבים שכן – לאיזה סוג ארגונים? הרי כל מי שהקשיב בשיעור אזרחות של אלכס יודע שחופש הביטוי ועיקרון הפלורליזם הם בסיסיים בדמוקרטיה, ולכן אי אפשר להפלות קבוצות וארגונים על סמך דעותיהם. או… שאפשר? מה אם הארגון הוא אנטי-דמוקרטי בעצמו? אלה שאלות עליהן לא אתיימר לענות כעת – אשאיר את התשובות לכם.

כפי שניתן לראות, רוב התלמידים בבית הספר מאמינים כי יש לאפשר כניסה של ארגונים – אבל רק כאלה עם אג'נדה מכילה. היו שתמכו בכניסת כל ארגון, כפי שכתב תלמיד אחד: "זה טוב בשביל התלמידים שייחשפו לרעיונות שונים וגם זה טוב לפרסום הארגונים". מן הצד השני, היו גם שהתנגדו באופן מוחלט לרעיון: "הארגונים האלה נוטים להציג מצגי שווא, קיצוניים, שאינם מייצגים או מעניינים את רוב האוכלוסייה שהם מתיימרים לייצג. די לדמגוגיות". או כפי שכתבה אחרת, "אני חושבת שלתת לארגונים כאלו להיכנס לבתי ספר יכול לגרום לאלימות וכאוס".

נמשיך לשאלה הבאה. דבר אחד שלא מדובר יותר מדי, הוא הגיל המתאים, אם בכלל, לתלמידים להיחשף לאותם תכנים. אלו התשובות שהתקבלו:

גם כאן היה לאנשים מה לומר. הרוב המוחלט מאמין שאם לאפשר לארגונים שונים כניסה לבתי הספר, צריך הדבר להיעשות בגילאי התיכון. כפי שכתב תלמיד אחד, "ילדים ביסודי לא יודעים כלום וילדים בחטיבה לא בוגרים וצוחקים על כל דבר בלי להבין מה קורה בכלל". חלק מוסיף לטווח גם את גילאי החטיבה, מיעוט קטן יותר את ילדי היסודי, וקבוצה לא מבוטלת ממשיכה את הקו לפיו לא נכון לאפשר כניסת גופים זרים למערכת החינוך, לא חשוב גיל התלמידים.

אם כן, שאלת תוכניות ההעשרה היא בהחלט שאלה בוערת בימים אלו, ומתוך התשובות שכתבו לי, דבר אחד, טבעי להפליא, נעשה ברור – היא הכי בוערת בקרב התלמידים עצמם.