"זמנים מודרניים" זו יצירת מופת!

האם אתם? ברור שאתם! מה אתם? – מסוגלים לצפות במשהו גם אם הוא לא מכיל חמישים אלף גירויים ויזואליים כל 2 שניות של תוכן? ברור שלא! אבל איכשהו מצאתם זמן ונהניתם מהסרט "זמנים מודרניים" של צ'ארלי צ'פלין. הסרט מופלא, מצחיק ומעורר נוסטלגיה קלה, ולכן אני רוצה לדבר עליו.

הסרט יצא לאקרנים ב-5 בפברואר (מעניין איזה חודש עכשיו...) 1931, ולכל מי שלא קרא על זה בויקיפדיה: הוא צולם ברקע ה"שפל הגדול" של ארצות הברית יחד עם תהליך התיעוש, בו אנשי מעמד הבורגנות (בעלי פסי-ייצור) מעבידים את הפועלים למען הגדלת ההון שלהם. בסרט יש ביקורת על כך, היות והוא סאטירה, ובהחלט אפשר לראות את זה – כבר בתחילתו יש מעבר בין שוט של עדר כבשים שעובר בצפיפות, לצילום של אנשים ברחובות שממהרים לעבודה, בנוסף, הפסקות המנוחה במפעל קצרות מאוד והאנשים מתנהגים כעבדים של המכונה במקום שההיפך יהיה. דוגמה לכך ניתן לראות באחת הסצנות כשהנווד נותן מכה לאיש הגדול שעבד איתו, האיש בא להחזיר אבל אז הוא מצביע על הברגים שבפס הייצור והאיש ממהר לחזור לעבודה ומשאיר את הנווד ללא פגע. בסוף החלק הראשון, הנווד נשלח לבית חולים אחרי שעבר התמוטטות עצבים, מה שמעיד על חוסר ההתאמה של האדם הפשוט לעבוד בעומס כזה. מצד אחד, בזכות התעשייה הזו, המון אנשים השיגו עבודה למחייתם. זה עזר לאוכלוסייה מבחינה כלכלית להתמודד עם המשבר. מצד שני, אין הרבה התחשבות בצרכים האנושיים של האדם, היחיד הופך לבורג במערכת ענקית שנועדה לרובוטים והשחיקה כואבת... (הטכנולוגיה לא הייתה אז במצב הנוח שאנחנו מכירים)

אבל עד כמה שהמסרים מעניינים וחשובים, הם ממש לא הכול כשמדברים על הסרט הזה. לצ'ארלי יש יכולת מיוחדת בבימוי ומשחק, הוא ממש לא צריך מילים בכדי להביע את עצמו ואת הדמויות ולשמור על ההומור גם כן, פשוט תראו את ההליכה שלו ואת הניגוד בין שפת הגוף העליזה והמשוגעת של הנווד הקטן לעומת הבחורים הגדולים שמסביבו, שחווים טירלול מתמשך על ידו. יש הבעות פנים שרק הוא יודע לעשות בתזמונים הנכונים, ויש דברים שממש קשה להאמין שהוא ביצע בעצמו. למשל, יש הסצנה שבה מעבירים למפעל דגם ניסיון של מכונת האכלה, (הרי שבן האדם הוא מכונה שאת תהליך העבודה שלה צריך לייעל) אז במקרה מצאו קורבן\נסיין למכונה. הכול הולך בסדר עד שהמכונה מתקלקלת, המכשיר שמוזג מרק מתיז לכל עבר, העוגה נופלת לפנים של הנסיין, הדבר שמסובב תירס מתנהג כמו מסור חשמלי, והמפית המכנית לא מפסיקה להתנגש לו בפרצוף. כל זה בזמן שהוא קשור למכונה ומביע הבעות קומיות ומשמחות של סבל וקריאה נואשת לעזרה. אז נחשו מה? מאחורי הקלעים המכונה לא עבדה מעצמה, היא הייתה כולה בשליטתו של צ'אפלין שגם גילם את הקורבן וגם גילם את התוקף. גם הלוח שנועד לנקות לו את הפה וגם מכשיר מזיגת המרק, את כולם הוא הזיז, תהליך שנראה כה טבעי ואוטומטי נעשה על ידי אדם אחד וזה לא פחות ממרשים (ווואווו).

לצ'פלין יש דרך יפה לשלב אבסורדיות עם המציאות, ברגע שהנווד שוחרר מבית החולים תוך אזהרה לשמור על רוגע ולהימנע מאירועים, הוא פשוט הולך לו ברחוב בשקט. כשלמשאית אחת נפל דגל, הוא מניף את הדגל והולך אחרי המשאית רק שפתאום משום מקום הולכים אחריו אנשים של מחאה קומוניסטית נגד התעשייה והשלטון, כך שהוא נראה כמו המנהיג שלהם. השוטרים לוקחים אותו כשהוא לא מבין על מה כל המהומה, והוא מוצא עצמו בדרך אל הכלא. כל הסצנה הזו (שנמשכה בקושי דקה) היוותה בכלל מעברון לפרק של הכלא שבהמשך הסרט. דוגמה נוספת לכך היא כשהוא שומר על חנות מסוימת באמצע הלילה כשהוא רוכב על גלגליות. לחנות מגיעים פורצים עם אקדח ומאיימים עליו לעמוד במקום, והוא, לא יכול… משם זה מתקדם בצורה שבה רק צ'פלין היה יכול לחשוב עליה.

מאוד הפתיע אותי לדעת שצ'ארלי הלחין את רוב המוזיקה לסרט, הוא קיבל עזרה מאנשים אבל בסך הכול הוא גם ביים, גם שיחק וגם קבע את הפסקול, הכל בסרט אחד. לכל סצנה היו מנגינות משלה שקובעות את הטון בצורה לא רעה בכלל, וכשמבינים כמה סצנות קיימות בסרט, אפשר להעריך את ההשקעה העצומה. הסנכרון של המוזיקה היה כל כך טוב שאפשר לראות כיצד היא מושפעת מהמעשים של הדמויות, שזה לא מובן מאליו בכלל. היות ומדובר בסרט האילם האחרון של צ'פלין עם הנווד, לקראת סופו הוקדש רגע מרגש מאוד- הנווד היה צריך לשיר מול קהל כחלק ממופע שלו במסעדה, את המילים לשיר הוא רשם על שרוולו, אך השרוול נעלם והוא היה צריך לאלתר מול הקהל. רעייתו צועקת לו מהצד: "פשוט תשיר! המילים לא חשובות!". הנווד התמהמה מעט בניסיון להבין איך להתמודד עם המצב, ולפתע הוא שר! בג'יבריש! תוך כדי שהוא משחק בפנטומימה את הדמויות שבשיר עצמו ועושה ריקוד על כל שורה. אחרי חיפוש קצר שעשיתי, מתברר שהג'יבריש הוא למעשה פרודיה לשיר הצרפתי "Je cherche après Titine" (אני מחפש את טיטינה) ,ואם שמעתם פעם מישהו מבוגר שר "טיטינה הו טיטינה! מה רע בפלסטינה..." (אהם אהם ההורים שלכם) זה בעצם "תרגום" של השיר לעברית באלבום של המופע "תל אביב הקטנה".

זהו מבט חוזר שלי על אחד מהסרטים של צ'רלי צ'פלין. יש כל כך הרבה מה להעריך בו, כל כך הרבה לצחוק בו וכל כך הרבה ללמוד ממנו. אם לא עשיתי לכם מספיק ספויילרים – לכו לראות אותו כבר! אתם כבר תמצאו לכם זמן בין המבחן בהיסטוריה והצו הראשון ושיעורי בית והמחויבות האישית וה-

טוב עדיף שאפסיק לדבר (אבל אתם לא תפסיקו לראות את הסרט!)