חשבון פשוט – סיפור קצר

חשבון נתפס בעינינו כדבר בסיסי, חלק בלתי נפרד מהחיים כפי שהם. אנחנו קוראים לו חשבון פשוט, מתייחסים לחיבור ולכפל כאל עניין של מה בכך, ולא עוצרים לרגע לחשוב איך היו נראים חיינו בלעדיו. לכבוד גיליון 'חשבון, בבקשה' החלטתי לכתוב סיפור קצר בנושא בהשראת אחד מסיפורי המדע הבדיוני האהובים עלי. – יעל הלמן י"ב 2

הוא ישב שם לבדו, חדרו חשוך לחלוטין מלבד האור הקר שבקע ממסך המחשב. הוא נח על הכיסא המרופד, כולו רכון בעניין ובציפייה אל עבר המסך הבהיר שניצב על שולחן העבודה הקטן. לפניו נפרש גיליון נייר עטיפה מעוטר שעד לא ממזמן כיסה מתנה מקרוב זה או אחר, ובידו נאחז בחוזקה עט כדורי כחול ועתיק, עשוי פלסטיק ישן מהתקופה בה עדיין השתמשו בנפט למטרה זו. את העט שקיבל בירושה מסבו, החזיקה יד רועדת, בין אם מהתרגשות, עייפות או חוסר מיומנות. עיניו בהו במסך הקורן, מוכנות לאתר כל רמז קטן לדפוס. בעודו מקליד במרץ לצד עדינות ותשומת לב אדירות לכל תו ותו, האדם – איש בעל מראה ממוצע, כבר לא צעיר אך שיערו עוד לא מאפיר – כתב בעט היקר מספרים רבים על גבי הדף, ידו הלא מיומנת בכתיבה מעוותת את צורתן עד שהיו כמעט בלתי ניתנות לזיהוי ולקריאה.

לפתע, בשיאו של הלילה, עצרו אצבעותיו מעל למקשי המקלדת, ועטו עצר מלכת על נייר העטיפה הדק. עיניו נפערו, מעידות על גודל תגליתו החדשה, והוא עצמו נאלץ לרסן את עצמו כמיטב יכולתו בשביל להסתפק ב-"וואו" קטן ולא מרעיש במקום צעקת "אאוריקה" וצחוק שמחה והקלה גדול שבטוח יעירו את השכנים המסכנים. הוא כיבה את מחשבו, הכניס את העט ואת הגיליון הכתוב למגירה קטנה והלך לישון בתקווה שכאשר יתעורר לבוקר יום המחרת, כל התרחשויות הלילה לא יתבררו כחלום ולא תו.

זה לא היה חלום. בבוקר, לאחר שקם ממיטתו והתמתח, הדבר הראשון שבדק היה מצב גיליון נייר העטיפה הירוק שהצפין במגירה. הוא עדיין היה שם, מקופל, לצידו העט הכחול ועליו התשובה לשאלה שטרדה את מנוחתו זה זמן מה. בתחושת הקלה הוא החל להתארגן לקראת יום עבודה נוסף, שוטף את פניו ואורז את החפצים הנחוצים לתפקודו היום-יומי. הוא מיהר לצאת מדירתו הקטנה והזמין את המעלית שהגיעה במהירות, מוכנה להסיעו במורד מגדל המגורים הגבוה והאפור שהכיל בתוכו יותר אנשים משתוכלו לספור מבלי להתבלבל. הוא יצא מהבניין ובקושי הספיק לעלות על האוטובוס לעבודתו שעצר בתחנה מול דלת הכניסה. כשהיה צעיר, שמע מסבו סיפורים על זמני עבר, לפני שאפילו סבו שלו נולד. סיפורים על ימים בהם האוטובוסים כמעט תמיד איחרו ולא פעם אפילו דילגו על תחנות בדרך, אך הוא אף פעם לא הצליח בכלל לדמיין מציאות שכזו.

לאחר מספר דקות נסיעה הביא אותו האוטובוס המהיר אל מקום עבודתו, בניין משרדים שהתנשא עד השמיים. הוא עלה לקומה הנכונה, פנה אל משרדו והתיישב בכיסא הקטן שהונח מול השולחן, שעקב גודלו הזעיר בקושי הצליח לתמוך במחשב. אחד מתוך מאות עובדים, מסודרים בשורות על גבי שורות כמו מטריצה מורכבת, החל לבצע את מטלותיו לאותו היום.

כך עברו עליו ימיו – עובד בימין וחוקר בלילות – עד שהרגיש שהגיע הזמן לחשוף לעולם את תגליותיו המרעישות. היום הגורלי התחיל כמו כל יום מן המניין. בליל אמש הצליח לפצח את התעלומה האחרונה, אז למרות שעות השינה המעטות, הוא היה מלא אנרגיה ביחס לרגיל. הוא התארגן, כמעט צוהל, והגיע אל בניין המשרדים הגבוה, מוכן ליום עבודה חד-גוני נוסף. הוא התיישב במקומו, מתחיל בעבודתו המונוטונית לצד מאות עובדים מונוטוניים גם הם, עד שלפתע עלה רעיון במוחו המשועמם. יותר מתוך רצון להפיג את השעמום מאשר רצון לשתף, הוא הלך אל משרדו של מנהל העבודה, אדם שעם השנים הפך לאחד מחבריו הקרובים ביותר. שם, על הכיסא המרופד מול שולחן מעסיקו, הוא ישב בזמן שסיפר לו על תגליותיו בשבועות – אם לא החודשים – האחרונים. נדהם, חברו צפה בו והקשיב לדבריו בריתוק, מבקש לכל טענה הוכחה כתובה על דף. כמובן שזה סיפק את ההוכחות הרצויות, ואחרי חצי שעה מנהל העבודה היה בטוח היתכנות הדבר.

מיד לאחר שהעובד עזב את משרדו, התקשר המעביד ויידע את האנשים מעליו באשר לתגלית פורצת הדרך. בתורם הם ביקשו גם הם להיפגש איתו ולראות את ההוכחה. כך הועברה הפרשה, כל אחד מדווח לממונים עליו על התגלית המדהימה, עד שהגיע הנושא לאנשים שבראש השרשרת – משרד הביטחון.

זה היה יום חמישי קודר כשאנשי המשרד זימנו אותו אליהם, לחזות במו עיניהם בהוכחה הניצחת לתיאוריה שלו. הוא נקרא לגינה ציבורית ירוקה וגדולה, דואג באופן תמידי שמא ירד עליו הגשם המתקרב, ונפגש עם נציג מהמשרד. משם הוא הובל לרכב כהה עם חלונות מושחרים, בו הצמד העביר נסיעה ארוכה ומלאת פניות ופיתולים, במהלכה הנציג לא חדל לתשאל אותו באשר לקרוביו, להיסטוריית הטיסות שלו ולאופן מציאת תגליותיו. מקץ משך זמן שהתקשה למדוד ברכב הסגור והמוחשך, הם הגיעו ליעד: בניין משרדים גבוה וחסר ייחוד שקודקודו ניסה להסתוות בשמיים האפורים מעננים. הם נכנסו לתוכו במהירות – המלווה בצעד בוטח והוא אחריו – ועלו במעלית האפורה והמשעממת לקומה שאת מספרה לא יכול היה לראות. שם, לאחר בידוק ביטחוני והחרמת כל המכשירים החשמליים שנשא, הוא הוכנס לחדר אפלולי עם כיסא ושולחן, לפניו שולחן רחב נוסף ומולו אנשים ישובים שזהויותיהם נשמרו בחסות העלטה.

הם קראו בשמו. "האם אתה האחד שגילה איך עושים זאת?" שאלו במסתוריות.

"כן," ענה ביראה קלה, "אני האחד".

"אם כך," אמר האמצעי, קולו עבה וצרוד, "הוכח".

"כן" חזר בשקט אך בביטחון. מיד הגישו לו צרור דפים ועט. זאת הייתה הפעם הראשונה שראה דפים באיכות כל כך גבוהה: הם נצבעו בלבן חלק ונקי, שונים לחלוטין מניירות העטיפה עליהם כתב עד אותו הרגע, והיו בעובי כמעט כפול. מהמרקם שלהם היה אפשר להניח שמדובר בדפים מעץ אמיתי! גם העט היה מרשים לא פחות – עט נובע עם דיו שחורה שיכולת למצוא רק במוזיאונים.

"עכשיו," פתח האיש שבמרכז הקבוצה, "כמה זה 21+17?".

לקחו לו מספר רגעים לכתוב את התרגיל ולחשב על הדף את התוצאה, ולאחר שניות בודדות השיב "38".

האיש הימני ביותר בשולחן שחישב את התרגיל במחשבון, אישר את תשובתו בקול רועד קלות.

"אז," המשיך האמצעי שהיה הראשון לחזור לעשתונותיו, "מה עם 185-78?".

שוב הוא התמהמה רק שניות אחדות לפני שהחזיר "107" כתשובה. האיש הימני הנהן, והחבורה לבושת החליפות החליטה להעביר אותו בדיקה נוספת על מנת לוודא שלא הצליח להגניב פנימה מחשבון. לא מצאו דבר.

לאחר שיחת לחישות קצרה פנה אליו האמצעי. "מה עוד לימדת את עצמך לעשות?" תהה בעניין.

"כפל וחילוק, אדוני" הוא ענה. "כל עוד יש לי דף ועט, אני אצליח לפתור תרגילי חיבור, חיסור, כפל וחילוק".

"האם תוכל ללמד אחרים?" חקר רם הדרג, רואה את הפוטנציאל הגלום החידוש המתמטי.

"כן" השיב ללא היסוס.

בהמשך הפגישה הוכיח שוב ושוב את יכולותיו המתמטיות, ועד סופה כל הנוכחים בחדר השתכנעו והאמינו ביכולותיו. בסוף בפגישה הוא לווה בחזרה אל ביתו, אך ללא ידיעתו יושבי השולחן המשיכו לדון.

"זה מדהים," אמר השמאלי ביותר בהערכה, "פשוט מדהים!".

"אנחנו יכולים להשתמש בידע הזה למטרות צבאיות" המשיך אותו השלישי מימין.

"אכן," סיכם האמצעי. "המרגלים כבר לא יצטרכו לשאת איתם מחשבונים או אמצעים אלקטרוניים אחרים בשביל לחשב בשטח. פריצת הדרך המתמטית הזו תיתן לנו יתרון אדיר על המעצמות האחרות בשדה הקרב ומאחוריו".

החל מאותו הרגע חייו השתנו לחלוטין. בעידוד המשרד הוא התפטר מעבודתו והחל לעבוד כמורה, מלמד אנשי מפתח בתחום הביטחון את יסודות שיטתו המתמטית. החודשים עברו והחלו להישמע דיווחים על מבצעים יוצאי דופן, מהלכים צבאיים שישמעו בלתי אפשריים לביצוע ללא יכולתו של האדם לפתור תרגילים בעצמו. מזועזע מהמוות שגרם פיתוחו המתמטי, מצבו הנפשי התדרדר במהירות. כבר למחרת בבוקר מצא אותו שכנו חסר רוח חיים. לרגליו נח פתק קטן, חתיכה מאותו נייר עטיפה ירוק, ובו נכתב בכתב יד רועד ולא מיומן 'סליחה לאנושות על האסונות שעוד יגרמו בגללי. אולי, אם לא הייתי חושף את סודות החשבון, העולם היה מקום טוב יותר'.

* הסיפור נכתב בהתבסס על הסיפור הקצר 'תחושת העוצמה' שכתב אייזיק אסימוב, ופורסם בספרו 'מחר כפול תשע'. הסיפור המקורי מומלץ בחום, גם למי שלא נהנה מסגנון הכתיבה שלי.