הגענו לחודש אוקטובר, ויחד איתו הגענו לתאריך השבעה באוקטובר. אני מאמין שאצל כל אחד מאיתנו מתעוררת תחושת צמרמורת עד היום כאשר אנו שומעים סיפורים על השבעה באוקטובר ועל תחילת המלחמה. עברה שנה, שנה של טראומה, כאב ושכול. עברנו שנה ראשונה ושלמה למלחמה שפרצה בעקבות אירועי השבעה באוקטובר. אני סבור ובטוח שאפילו אם נשאל את הסבים והסבתות שלנו שנולדו בתקופת קום המדינה אם השנה שעברנו הייתה מהקשות שחוותה מדינת ישראל הם יהנהנו בהסכמה ובכאב.
הסיבות לתשובתם הן רבות וטרגיות לצערנו. המלחמה הנוכחית (מלחמת ״חרבות ברזל״) היא הארוכה ביותר בתולדות המדינה מאז מלחמת העצמאות ב1948, בה נחטפו מספר אסטרונומי של אזרחים וחיילים ישראלים, עד היום יש בשבי עוד 101 חטופים אשר מוחזקים בתת תנאים וחווים התעללות יומיומית. זו המלחמה היחידה שגרמה לעשרות אלפי אזרחים בצפון ובדרום לפנות את ביתם ולהיות פליטים בארצם, חלקם הגדול עקורים מבתיהם עד היום. לצערנו, כמעט כל יום נופלים לוחמים בקרבות מול ארגוני הטרור בדרום ובצפון.
המלחמה הזו היא קשה, טרגית וטראומטית, היא מלחמה של שבע חזיתות (רצועת עזה, לבנון, יהודה ושומרון, איראן, תימן, סוריה ועיראק), מלחמה שהתחילה בטבח הגדול ביותר לעם היהודי מאז השואה, מלחמה של אלפי נרצחים ועשרות אלפי פצועים (במיוחד בשבעה באוקטובר) ומלחמה שגרמה לאנטישמיות לעלות לרמה הגבוה ביותר מאז השואה שהתרחשה בתחילת המאה הקודמת. כתוצאה מהנתונים למעלה אין ספק שכל אזרח עם ראש על הכתפיים בטראומה מהשנה האחרונה ומאירועי השבעה באוקטובר בפרט. אנו עוד נחזור לרקוד?
(בתמונה- כיכר דיזנגוף, מהשבעה באוקטובר הכיכר הנ״ל משמשת כמייצג הנצחה למשפחות הנרצחים והחטופים ומאפשרת מעגלי שיח לאנשים בטראומה)
במשך עשורים רבים, למדינת ישראל היו רגעים בלתי נשכחים של כאב ואובדן. מלחמות, פיגועים, התקפות פתע – כל אחד מהאירועים הללו השאיר חותם עמוק בלבבות התושבים. השבעה באוקטובר 2023 לא היה רק עוד יום בלוח השנה, אלא יום שבו התפרק המובן הבסיסי של ביטחון אישי וקהילתי. הטרגדיה שפקדה אותנו בימים הללו היא חלק מההיסטוריה הטרגית של העם היהודי, שגידל דורות של אנשים אשר נאלצו להתמודד עם טראומות שלא נגמרות. קשה לחשוב על מה שקרה באותו יום מבלי לחוש את הלב מתכווץ. התמונות, הסיפורים, השמות – כל פרט נחרת בזיכרון, וכל אחד מאיתנו מרגיש את הכאב הזה. התחושה הייתה כאילו כל מה שהכרנו התערער, ושאלות רבות נותרו ללא תשובות. אובדן הביטחון הוא אובדן שמקיף אותנו מכל עבר, והוא משפיע על כל היבט בחיים שלנו.
בשנה שחלפה, הפכה מדינת ישראל לעדות חיה של חוסן וכאב. משפחות רבות איבדו את יקיריהן, רבים נשאו את העול של פרידה פתאומית, ותחושת האובדן הפכה לחלק בלתי נפרד מהיום יום שלנו. נוכח המלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה, שאלות רבות צפות בנו: כיצד נוכל להתמודד עם ההשלכות? איך נמשיך לחיות כאשר הפחד מהעתיד מכביד עלינו? השבעה באוקטובר יכול לחזור על עצמו? התמונות מהשבעה באוקטובר, האנשים המיוסרים, והפחד ששטף את כולנו אז, כל אלה יחד מציירים תמונה קשה של מציאות שמעטים יודעים כיצד להתנהל בתוכה. משמעות החיים אמורה להיות אופטימית ושמחה אבל כאשר אנו וסביבתו עוברים כאלה אירועים גדולים של אובדן וכאב, משמעות זו מתערערת.
עם זאת, לצד הכאב והעצב, אנחנו עדים השנה גם לכוח האדיר של הרוח הישראלית. בעיצומם של הימים הקשים ביותר, הפגנו סולידריות ועזרה הדדית עצומה. אנשים פתחו את בתיהם לעקורים מהצפון והדרום, קיבלו את מי שנאלץ לעזוב את ביתו, ויצרו קהילות תומכות. בעיית הטרור היא לא רק בעיה של מערכות השלטון אלא היא בעיה של כולנו, ולכן, כל אחד מאיתנו נדרש לתמוך ולהשתתף במאמץ המלחמתי (בעורף ובחזית). הסיפור שלנו הפך להיות סיפור של תמיכה, אהבה וחוסן. אנחנו, כקהילה, הצלחנו שוב להוכיח שאנו שם אחד בשביל השנייה.
אך יחד עם כל הערבות ההדדית שאנו מפגינים, קיימת גם תחושת ניכור קשה – תחושה שהקול של כל אחד מהנפגעים לא תמיד נשמע. אנשים מרגישים כאילו הסיפורים שלהם נדחקים הצידה, לא מקבלים את תשומת הלב הראויה. המערכת, על כל מורכבותה, מתקשה להעניק מענה לאנשים עצמם, וזה פשוט בלתי מתקבל על הדעת. בעידן שבו כל כך הרבה קולות זועקים לעזרה, השלטון מתנהל כאילו הכל בסדר, והבעיה הזו זועקת לפתרון מידי. השלטון ובראשו הממשלה חייב לקבל אמון חוזר מהעם דרך בחירות.
כשהחברה הישראלית מוצאת את עצמה בין הרצון להמשיך בחיים יומיומיים לבין ההבנה שהצלקות שהאירועים השאירו ידרשו זמן רב להתרפאות, עולה השאלה – איך אפשר בכלל לשוב לרקוד? האם ניתן להרגיש שמחה כשיש כל כך הרבה כאב מסביב? שהחטופים עדיין שם?
המסע להחזרת התקווה הוא לא רק מורכב, אלא גם מתסכל. עלינו לא רק לעבד את הכאב אלא גם לדרוש שהשלטון יכיר בכאב שלנו ויפעל לתיקון. זה מתבטא במחאות, בפחדים ובתחושות קשות של חוסר אמון במערכת השלטונית. אנשים רבים שואלים את עצמם האם יש בכלל מקום לחיים רגילים בתוך הכאוס הזה.
(בתמונה- מחאה של משפחות החטופים הקוראים לעסקה)
בין השברון והכאב, אנחנו צריכים גם להרגיש את הפוטנציאל ולהסתכל קדימה אל עבר העתיד שלנו. התודעה הקולקטיבית שלנו היא לא רק זיכרון של אובדן, אלא גם שאיפה לחיים מלאים. הדיאלוג הציבורי, האומנויות, התרבות המשותפת – כל אלה יכולים לשמש לנו כמסלולים להתמודדות עם הצלקות הרבות. בעבודות האומנות ובשיחות הקטנות שנערכות בין אנשים, נוכל להתחיל לבנות מחדש את מה שנשבר. השיח על האובדן יכול להוות בסיס לחיבור, חיבור שלא יימנע מלדבר על הכאב, אלא גם יאפשר לנו לגלות מהו העתיד שאנו רוצים לבנות.
אמנות יכולה להיות כלי ריפוי נהדר, היא מאפשרת לנו לבטא את מה שלעיתים קשה לומר במילים פשוטות. לדוגמה בשבילי, האמנות היא יצירת כתבות חדשות ואקטואליות, מהשבעה באוקטובר כל חודש אני כותב כתבה בעיתון ואני חושב שזה מקל עליי להתמודד עם המצב.
אנו עדים לעידן חדש שבו החברה שלנו צריכה להתמודד עם בעיות מורכבות מאי פעם. ישנל פורומים רבים המנסים להקל על הנפגעים – מפגשים קבוצתיים, סדנאות טיפוליות, והזדמנויות לשיחה ודיון. אלו הם צעדים ראשונים, אך בהחלט הכרחיים. חשוב שנדע לעודד אחד את השני, לחפש דרכים שיחזירו את האמון שלנו במערכת ובקהילה. יוזמות כאלה יכולות להציע סביבה בטוחה לשתף ולחלוק, להתבונן פנימה ולבנות מחדש את הזהות שלנו כפרטים וכחברה.
יחד עם זאת, זהו תהליך שדורש מאמץ משולב של כל אחד מאיתנו. איך נוכל להיות שם זה עבור זה? איך נוכל למנוע את הבדידות שמסביב? אנחנו לא יכולים להחיות את המתים, אך בהחלט יש לנו את הכוח להקל על הכאב והעצב של החיים.
במהלך השנה, המערכת הציבורית ניסתה למצוא פתרונות, אך בפועל, זה לא היה מספיק – ולא קרוב אפילו. התחושות המורכבות כלפי הממשלה ושירותים ציבוריים חזקות במיוחד, ומי לא חווה את התסכול כשמרגישים שהכאב שלנו נדחק הצידה מבחינת השלטון? נדמה שהממשלה עוסקת בניהול בעיות קואליציוניות, ולא במענה אמיתי לצרכים שלנו. כשבוחנים את הדרך שבה החברה שלנו מתנהלת, מתברר שהממשלה לא רק שאינה מספקת את התמורה הראויה, אלא לעיתים היא גם חלק מהבעיה. אנו, כאזרחים, חייבים לקחת אחריות, אבל למה עלינו לשאת בעול הזה לבד? הגיע הזמן לדרוש תשובות, ולהראות למערכת מספיק עם ההבטחות הריקות. זהו רגע קריטי שבו עלינו להתאגד ולשדר לעולם – הקהילה שלנו חזקה יותר מכל טלטלה, ואם השלטון לא מוכן לשמוע אותנו, בכוחנו להחליף את השלטון בצורה דמוקרטית, כגון ההפגנות בקפלן עם משפחות החטופים ועוד...
תהליך השיקום, מבחינתי, לא יכול להיות רק תהליך רפואי או כלכלי – זהו תהליך חברתי שמזכיר לנו עד כמה אנחנו תלויים במערכת שהיא לרוב בלתי נגישה. יש כאן צורך אמיתי בקשרים אנושיים, ולא בפתרונות שטחיים שהשלטון מציע. כן, עלינו לגעת זה בזה, לדבר, לחלוק חוויות – אבל למה זה תלוי בנו בלבד? החיים שלנו הם לא ריקוד מתמשך של רגשות. יש לנו את הכוח לקבוע כיצד יתפתח הריקוד שלנו, אבל זה חייב לכלול מבחינתי גם את השלטון המיטבי לנו כאזרחים במדינה דמוקרטית. אנחנו לא רק מחפשים מקצב חדש – אנו דורשים שהשלטון יהיה כזה שיכלול את כולם, ולא שיכלול ברובו את הקיצוניים שתמיד משפיעים לרעה.
כאשר השמש תשוב לזרוח אחרי מלחמה אפלה, נוכל לשוב לרקוד. זה לא יהיה קל, זה לא יקרה מיד, אך כל צעד קטן שאנחנו עושים – כל שיחה, כל חיבוק, כל רגע של התבוננות פנימית – הוא צעד לכיוון השיבה לרקוד. כל אחד מאיתנו הוא חלק מהמסע הזה, ומחובתנו לשמר את הזיכרון של האובדן, אך גם לשאוף קדימה, אל חיים מלאים יותר. בסופו של דבר, אנו נדרשים להבין שהחיים לא יכולים להפסיק להיות חיים ״רק״ בגלל הכאב. הם יכולים להיות חיים מעוררי השראה, חיים שבהם אנחנו בוחרים לא רק להיאבק, אלא גם לשמוח.
בבואנו לחשוב על העתיד, עלינו להסתכל סביבנו ולזהות את האפשרויות. האם זהו זמן להתחיל פרויקטים קהילתיים, או להקים קבוצות תמיכה? אולי הגיע הזמן לחגוג את החיים, לא רק את האובדן. ההבנה שהכאב הוא חלק מהחיים, אך גם תקווה ושמחה, היא מה שתנחה אותנו. כאשר אנו מחזיקים ידיים, מחבקים את הכאב והסבל, אנחנו נפתחים גם להזדמנויות ולאפשרויות חדשות. כשהכאב יתמזג עם השמחה, אולי נגלה שהריקוד שלנו שונה, אך הוא עדיין קיים, והוא אף עשוי להיות יפה יותר.
אולי התשובה לשאלה האם נחזור לרקוד טמונה לא רק ביכולת שלנו להתמודד עם העבר, אלא גם בהבנה שהעתיד טמון באפשרות שלנו לחיות בשלום עם עצמנו, וביכולת שלנו לאהוב, להרגיש ולחבור. זהו מסע שאינו נגמר, אך יחד, יש בידינו את הכוח להפוך את הכאב לתקווה, את הפחד לאומץ, ואת השבר לריקוד חדש. בשיתוף פעולה, ברגישות ובאהבה, נוכל להמשיך לבנות את קהילותינו, לחזור למקורות השמחה ולבנות עולם שבו הכאב יישאר חקוק בזיכרון, אך לא יגבר על השאיפה לחיים מלאים ואוהבים.
במהלך המסע הזה, חשוב להבין שהשיבה לרקוד לא תלויה רק בנו, אלא גם בשלטון ובמערכת שמובילה את המדינה. האחראים צריכים לשאת בנטל, והם לא יכולים להסתתר מאחורי הסיסמאות המוכרות. אנו זקוקים לתמיכה מהקהילה, אבל לא פחות מכך – מהממשלה, שאמורה להוביל ולתמוך. לא מספיק לקבוע פגישות בין אנשים או לארגן מפגשים חברתיים כשיש חוסר אונים שורשי במערכת. עלינו לשאול את עצמנו: מה עושה השלטון כדי להקל על הכאב הזה? אם הם רוצים שנדבר על הרגשות שלנו, שיספקו את הכלים לכך. אנחנו לא רק מספרים אישיים, אנחנו חברה עם סיפורים ששואלים תשובות אמיתיות מהמערכת השלטונית, ולא סתם מתן יחס שטחי.
עבודה משותפת היא לא משימה קלה, ובטח לא מחויבות חד צדדית. היא מחייבת מאמץ משותף והבנה שהשלטון אינו עושה את המינימום הנדרש כדי לתמוך בנו. אנו נושאים את הכאב שלנו יחד, אבל מתי הממשלה תשא באחריות? השיח הזה צריך להיות הזרז שלנו לשינוי אמיתי, ולא סתם תחושת נוחות זמנית.
לבסוף, השיבה לרקוד לא יכולה להיות רק שאלה של רצון אישי. זהו תהליך שדורש מאבק אמיתי. אם אנו רוצים לראות ריקוד אמיתי וישראלי, עלינו לפעול יחד ולדרוש מהשלטון להיות חלק מהתהליך החברתי הזה. אנו רוצים שיתוף פעולה אמיתי, שיבנה תרבות של תמיכה ועזרה הדדית, לא רק על בסיס תקווה. השיבה לחיים לא יכולה להיות מסכה לאובדן, לכאב, לאירועי השבעה באוקטובר ולכשלונות של השלטון, היא חייבת להיות אקטואלית ולהיות עם מחויבות אמיתית לשינוי. רק כך נוכל לשוב לרקוד ולחיות חיים של משמעות הכוללת בתוכה גם את צלקות העבר אך גם תקווה ושמחה, הריקוד הישראלי המשתנה והמתפתח!
Commentaires