כולנו מכירים את החג שמחת תורה, שמגיע בדיוק שבוע אחרי חג הסוכות וחותם את חודש החגים שבלוח השנה העברי. אולם, לא הרבה יודעים ששמו של החג שמחת תורה הוא שם מאוחר, ושזהו מנהג שהחל בעם ישראל רק בימי הביניים! אם כך, מהו סיפורו של חג שמחת תורה?
השם הקדום של שמחת תורה
בספרי ויקרא ובמדבר שבחמשת חומשי תורה, מופיעים מועדי קודש אלה: חג הפסח, חג השבועות, יום זכרון תרועה (מאז ימי חז"ל נקרא ראש השנה), יום הכיפורים, חג הסוכות, וחג שמיני עצרת. חג הסוכות חל ביום ה-15 של החודש השביעי בלוח השנה המקראי (לוח השנה בתקופת התנ"ך התחיל עם בוא האביב בחודש ניסן), וחג שמיני עצרת חל ביום ה-22 של אותו חודש, וחותם למעשה את רשימת מועדי התורה ובפרט את שבעת ימי הסוכות. כך למשל כתוב בספר במדבר פרק כ"ט פסוק ל"ה: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם..".
משמעות המילה "עֲצֶרֶת" היא כינוס או אסיפה, אולם בתורה לא מופיע שום ציווי מיוחד לגבי האופן בו נחגג היום. באופן מעניין, נראה כי בשני מקומות אחרים בתנ"ך, שמיני עצרת נחגג דווקא ביום ה-23 של החודש השביעי (חודש תשרי), והסיבה לשוני בחישוב כנראה נובעת ממנהג קדום של מצוות הקרבת הקורבנות של החגים (כזכור, שמיני עצרת אמור להיחגג ביום ה-22 בחודש תשרי).
בספר נחמיה (ח' י"ח) רשום על היהודים בירושלים שציינו – "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט", וכן כתוב על היום שבא לאחר מכן – "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה" (ט' א'), מה שבוודאות קובע את החג שמיני עצרת של אותה שנה, ביום ה-23 של חודש תשרי.
בספר דברי הימים ב' (ז' י') כתוב – "וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שִׁלַּח אֶת-הָעָם לְאָהֳלֵיהֶם" (באירוע חנוכת בית המקדש הראשון בידי שלמה המלך), וההתאמה לשמיני עצרת יכולה להתפרש כמו שרשום להלן בספר מלכים א' (ח' ס"ו) – "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת-הָעָם" על אותו האירוע.
כיצד שם החג השתנה לשמחת תורה?
מאז הזמן שבו חי עמנו בגלות, היו מוסיפים על כל חג מקראי, עוד יום נוסף שחשיבותו זהה ליום החג המקורי. יום זה נקרא "יום טוב שני של גלויות", ובקהילות היהודיות בתפוצות, מציינים עד היום שני ימי חג. למשל, היום הראשון של סוכות נחוג בט"ו בתשרי ויום טוב שני נחגג בט"ז בתשרי, וכמו כן שמיני עצרת נחגג בכ"ב בתשרי ויום טוב שני שלו – בכ"ג בתשרי. עובדה מעניינת היא, שביום טוב שני של גלויות של חג הפסח, חוגגים בחו"ל ארוחת ליל סדר פסח שנייה.
נחזור לחג שמחת תורה: כבר בבבל (עיראק של היום) בימי חכמי התלמוד, התפתח הנוהג בו היהודים קראו את כל התורה במחזור של שנה אחת. בארץ ישראל לעומת זאת, היו משלימים את קריאת כל פרשיות חמשת חומשי תורה רק פעם אחת כל כ-3 שנים(!). מאות רבות אחר כך, במאה התשיעית ציינו את היום בו סיימו לקרוא את הפרשה האחרונה (וזאת הברכה בספר דברים) אחרי חג הסוכות. יום זה התקבע בכ"ג בתשרי, כלומר ביום טוב שני של שמיני עצרת. לכאורה סביר להניח, ששמיני עצרת הוא יום, שבא לפני שמחת תורה, וששמחת תורה חל ביום התשיעי של חג הסוכות, ולכן, החג החדש שמחת תורה, לא חל ביום שמיני עצרת. אך נזכור, שבארץ ישראל לא חוגגים יום טוב שני, ולפיכך כ"ג בתשרי איננו יום חג. לכן, את חג שמחת תורה חוגגים באותו המועד בו חל חג שמיני עצרת בארץ ישראל (כלומר בכ"ב בתשרי). ובימינו השם הנפוץ במדינת ישראל לחג האחרון החותם את חודש החגים, הוא שמחת תורה (וכאמור לא שמיני עצרת).
האופי המיוחד של שמחת תורה
בגלל שחג שמחת תורה התפתח כיום בו שמחים כי מסיימים את קריאת התורה (ולא בשל ציווי מקראי), התעצב אופי ייחודי לחג. חג שמחת תורה הוא למעשה החג האחרון, שתוקן בזמן הגלות (לפני קביעת יום העצמאות עם הקמת מדינת ישראל).
מספר מנהגים בשמחת תורה:
בליל שמחת תורה, נוהגים לפתוח את ארון הקודש בבית הכנסת, להוציא משם את כל ספרי התורה, ולכבד משתתפים רבים בנשיאת ספרי התורה סביב הבימה של בית הכנסת. בלילה גם שרים ורוקדים יחד עם ספרי התורה, ומקיפים מספר פעמים את בימת בית הכנסת בשמחת תורה (טקס זה נקרא בשם הקפות).
בליל שמחת תורה קוראים בתורה ולכן מעלים מספר אנשים שיקראו בפרשת וזאת הברכה, שהיא הפרשה האחרונה של התורה. זהו היום היחיד בשנה, שבו הרבה קהילות נוהגות להוציא בלילה ספר תורה מארון הקודש ולקרוא בספר התורה לפני הקהל.
בתפילת שחרית של שמחת תורה (תפילת הבוקר), עורכים שוב הקפות עם ספרי התורה, ומכבדים כמה שיותר אנשים בקריאת החלקים השונים מפרשת וזאת הברכה (שאותה כבר קראו גם בליל החג).
בבוקר שמחת תורה נהוג בישראל לצאת בשירה לרחובות הסמוכים לבית הכנסת עם ספרי תורה ולעשות הקפות ברחובות השכונה. אחר כך, מכניסים אחרי ההקפות את כל ספרי התורה לארון הקודש, מלבד 3 ספרי תורה. בספר הראשון קוראים את פרשת וזאת הברכה והעולה לפני האחרון לתורה נקרא בשם "חתן תורה". בספר השני ישנו רק עולה אחד שעולה לתורה, ומתחילים להקריא את התורה מההתחלה, מתחילת פרשת בראשית, ועד וַיְכֻלּוּ, סיום מעשה הבריאה (ב' ג'). לעולה לתורה האחרון קוראים בשם "חתן בראשית".
מנהג מאוחר שנפוץ במדינת ישראל והחל בשנת 1942, הוא מנהג הקפות שניות. במוצאי חג שמחת תורה, מבצעים הקפות נוספות ביישובים כדי לחגוג עם הציבור שאינו חוגג בבית הכנסת. עורכים הקפות חגיגיות בכיכרות הערים ובמרכזיהן, עם ספרי תורה, כלי נגינה ומערכות הגברה (בהם אסור להשתמש במהלך החג בבית הכנסת). המנהג נקבע במקור על מנת להזדהות עם קהילות אירופה שלא יכלו לחגוג את שמחת תורה, עקב השואה שהתרחשה באותו זמן בארצותיהם.
קיימים מנהגים נוספים לשמחת תורה, ובכל עדה יש דרך ייחודית לחגיגת היום הזה. מה שבטוח, הוא ששמחת תורה מהווה עבור כל מי שעוקב אחר קריאת התורה, נקודה בה אפשר לשמוח על השלמת ספר התורה, ושילוב ייחודי שבין סיום המחזור הישן, לבין הקריאה מחדש של פרשת בראשית ושנה נוספת של קריאה בתורה.
חג שמח לכולם!
Comments