אחת השאלות העתיקות ביותר בפסיכולוגיה (ובתחומים אחרים, כמו פילוסופיה למשל), היא האם לבני אדם יש רצון חופשי. כלומר, האם אנו מסוגלים לבחור מה נעשה בחיינו?
הבחירות שלנו מרגישות חופשיות, לא? החלטתי לכתוב את הכתבה הזו כי הנושא הזה עניין אותי, וזו הייתה הבחירה שלי… נכון? נושא הרצון החופשי הוא מסובך במיוחד, משום שהוא מייצג התנגשות בין שתי נקודות מבט מנוגדות, אך תקפות באותה מידה. מנקודת מבט מטאפיזית- אם אין לנו רצון חופשי, למה אנחנו כאן? מה הטעם בחיים אם איננו יכולים לבחור בדרכים שלנו? אולם מנקודת מבט מדעית, איך ייתכן שמשהו יכול להתרחש מבלי שיושפע ממשהו אחר? אם אנחנו באמת יכולים לבחור, אז הבחירות הללו חייבות להיות בלתי תלויות- דבר שלא ניתן להסביר במודל המדע שרבים מאיתנו מסתמכים עליו.
אין קונצנזוס בפסיכולוגיה האם באמת יש לנו רצון חופשי, וזאת למרות שחלק ניכר מהתחום מניח שאין לנו. אנשי הפסיכולוגיה הנודעים, פרויד וסקינר, לא הסכימו על נושאים רבים, אבל דבר אחד שהיה מקובל על שניהם הוא שההתנהגות האנושית נקבעה על ידי השפעות פנימיות, בתוך האדם, או ע"י השפעות חיצוניות לו. פרויד דיבר על קונפליקטים לא מודעים כגורמים להתנהגות, וסקינר דיבר על נסיבות סביבתיות, אבל כך או כך, לא היינו חופשיים להחליט.
"איומים" חדשים על האפשרות לרצון חופשי הגיעו מתחומים כמו מדעי המוח והגנטיקה. מדעני מוח רבים, חמושים כלים לסריקת מוח (כמו MRI, לדוגמה), טוענים שעכשיו, כשאנחנו יכולים להציץ לתוך המוח, אנחנו יכולים לראות שאין שם "סוכן" שמבצע בחירות. חלק מהחוקרים ניגשים לתודעה מנקודת מבט ביולוגית, וטוענים שהמוח אינו חופשי יותר מאשר הכבד או הקיבה (ותודה למאמר הזה על התירוץ שלי מעכשיו לומר שהקיבה שלי היא זו שבחרה לאכול שקית שלמה של במבה. גם אם לא לזה התכוונו החוקרים). גנטיקאים, מהצד השני, מגלים כי חוויות פסיכולוגיות רבות קשורות לאינטראקציות בין גנים לסביבה, כך שאנשים עם גן ספציפי נוטים יותר להגיב בצורה מסוימת. ב- 2013, למשל, גילו שבנות עם גן קולטן ספציפי לאוקסיטוצין חשו בודדות יותר בנוכחות חברים שיפוטיים מאשר בנות ללא גן זה. תוצאות אלו מצביעות על כך שלפחות חלק ממה שאנו תופסים כתגובות "חופשיות" למעשה נקבעות על ידי הביולוגיה שלנו, הסביבה שלנו או שניהם.
במערך ניסויים שנוי במחלוקת, מדען המוח בן ליבט סרק את מוחם של המשתתפים כשהורה להם להזיז את זרועם. ליבט גילה שהפעילות המוחית עלתה עוד לפני שהמשתתפים היו מודעים להחלטתם להזיז את הזרוע. הוא הבין מכך שהמוח איכשהו "החליט" לבצע את התנועה, ושהאדם נעשה מודע להחלטה הזו רק לאחר שכבר התקבלה. מדעני מוח רבים אחרים השתמשו בממצאיו של ליבט כהוכחה לכך שהתנהגות אנושית נשלטת על ידי נוירוביולוגיה, ושרצון חופשי אינו קיים. יתרה מכך, הפסיכולוג דניאל וגנר מאוניברסיטת הרווארד ועמיתיו ערכו מחקרים, שתוצאותיהם מצביעות על כך שאנשים טוענים לשליטה באירועים שיוזמים אחרים. אוהדים מנסים "להעביר וייבים טובים" לשחקן כדורסל שיורה קליעות עונשין קריטיות, או לשחקן שמנסה להשלים מהלך. עם זאת, השכל הישר אומר לנו של-"וייב" שלנו אין שום קשר לשאלה האם השחקן מבצע את זריקת העונשין או מכניס לשער. וגנר טוען שמה שאנו מכנים "רצון חופשי" הוא למעשה רק אירועים שאיננו מבינים את הגורמים להם.
אז האם יש תקווה לרצון חופשי? או שאנחנו באמת נשלטים רק על ידי הביולוגיה והסביבה שלנו?
כמה תיאוריות פסיכולוגיות מבוססות למעשה על ההנחה של רצון חופשי - או לפחות נראה ככה במבט ראשון. תיאוריית ההגדרה העצמית, למשל, גורסת שתפקוד רצוני - התנהגות מכוונת, כזו שנבחרה בחופשיות - הוא צורך אנושי בסיסי. תיאוריות של זהות אישית, קובעות כי מתבגרים ומבוגרים צעירים חייבים למצוא היגיון בעולם הסובב אותם, ולהבין את מקומם בתוך העולם הזה. התיאוריה ההומניסטית מתייחסת למימוש עצמי - זיהוי וחיים על פי הפוטנציאל הגבוה ביותר של האדם - כמטרה העליונה של הקיום האנושי.
זה מביא אותנו לחוסר התאמה מובנה. איך אדם יכול לעשות בחירות בהגדרה עצמית, להבין את העולם, ואפילו לממש את עצמו, כאשר נראה כי עדויות נוירו-מדעיות מצביעות על כך שהמוח שלנו מקבל החלטות עוד לפני שאנו מבינים זאת? האם יש בנו אחריות לאירועים שאין להם קשר קטן, או לא קיים, לכוונה מודעת? האם אנחנו באמת רק אוטומטונים - יצורים ללא יכולת בחירה? ואם כן, מהו הצורך בתפקוד רצוני, הגיון בעולם או מימוש עצמי? לאוטומט לא יהיה צורך באף אחד מהדברים האלה.
לנושא הרצון החופשי יש חשיבות ענקית עבור תחומים רבים בחברה שלנו, כולל מערכת המשפט שלנו (אל תדאגו, בהקשר אחר ממה שמדברים עליו היום). אם לנאשם פלילי אין רצון חופשי, אז לא ניתן להטיל עליו אחריות לפשעו, כי לא יכול היה לבחור אחרת. הורה שלא מחנך את ילדיו לא עושה שום דבר "לא בסדר", כי לא בחר לגדל אותם באופן ספציפי.
פסיכולוגים ניסו לפתח מדע של רצון חופשי, אך חלק ניכר מהטיעונים שלהם מתמקדים בהשלכות של אמונה (או אי אמונה) ברצון חופשי – ולא בשאלה האם יש לנו רצון חופשי או לא. במילים אחרות, מה שחשוב הוא אם אנחנו חושבים שאנחנו עושים בחירות, בלי קשר לשאלה אם ההתנהגות שלנו היא באמת "בלתי נגרמת".
האמונה שאנחנו חופשיים מובילה אותנו להתנהג כעצמנו. ניסויים שערכו מצביעים על כך שלומר לאנשים שאין להם רצון חופשי מוביל אותם להתנהג בדרכים חסרות אחריות חברתית, כמו רמאות וסירוב לעזור לאחרים.
אז האם באמת יש לנו רצון חופשי? האם ניתן בכלל לענות על השאלה הזו?
הסביר את זה חוקר כך: אם לא היה לנו רצון חופשי, אז מדען שהיה מסוגל למדוד את כל הגורמים הקובעים את ההתנהגות שלנו צריך להיות מסוגל להסביר 100% מההתנהגות שלנו. אם אכן היה לנו רצון חופשי, אז אפילו מדידת כל הגורמים הקובעים הייתה משאירה חלק מההתנהגות שלנו בלתי מוסברת. למרבה הצער, איננו מכירים את כל הקובעים של התנהגות אנושית, וייתכן שלעולם לא נבין את כל הקובעים הללו - כך שהשאלה אם יש לנו או אין לנו רצון חופשי צפויה להישאר ביצה פילוסופית.
אבל... זה באמת משנה אם באמת יש לנו רצון חופשי? או שזה משנה רק אם אנחנו מאמינים שאנחנו כן? ואם האחרון נכון, ואם הממצאים לגבי איך אנשים מתנהגים כשהם חושבים שאין להם רצון חופשי הם מדויקים, אז האם מדענים צריכים להיזהר מלהצהיר הצהרות בניגוד לרצון החופשי? האם אמירות כאלה מעודדות אנשים להתנהג כאילו הם לא אחראים להתנהגותם?
ואולי הפסיכולוגיה לא יכולה לדבר אם נאשמים פליליים צריכים להיות אחראים לפשעיהם. ייתכן שהניסויים של ליבט פשוט הוכיחו שהמוח "מתכונן" ליזום פעולה, שאינה סותרת את הרצון החופשי. אינטראקציות בין גנים לסביבה מסבירות בדרך כלל אחוזים קטנים מאוד של שונות בהתנהגות, מה שמצביע על כך שיש עוד הרבה שנותר להסביר על ידי גורמים אחרים. העובדה שאנו עלולים להעריך יתר על המידה את מידת ההשפעה שלנו, אינה אומרת בהכרח שאין לנו השפעה כלל.
אז מצטערת, אבל נשארנו פחות או יותר איפה שהתחלנו. האם לבני אדם יש רצון חופשי או אין היא שאלה שהפילוסופים התלבטו בה במשך מאות שנים, וסביר להניח שהם ימשיכו לעשות זאת. הפסיכולוגיה יכולה לספק כמה תובנות לגבי האופן שבו הרצון החופשי - או לפחות אמונה בקיומו - עשוי לעבוד, אך מעבר לכך, סביר להניח שלא נוכל לאמת או לפסול את קיומו. אולם מה שחשוב הוא שאנחנו מתייחסים זה לזה (ולעצמנו) כאל יצורים המוגדרים בעצמם שמחשבותיהם ורגשותיהם חשובים. ובמציאות של היום, אולי כדאי שיותר אנשים יזכרו את זה.
Comments