החירות לצחוק

אני לא אמור לדבר על השואה ואני לא מוכשר לדבר עליה. הטרגדיה של משפחתי דווקא טמונה ב"מלחמה הפטריוטית השנייה", לא בשואה, אבל ייתכן שעדיין יהיו כאלה שיקראו לי מצחיק. – מה?

את כתבתי אבסס על הכתבה של כאן 11, "הייתם צריכים להיות שם", אשר מסקרת את חייהם של שורדי שואה, שהצליחו לשמור על עצמם בחיים בסבל רב ועצום, אך גם בזכות הומור גדול. בדיחות שואה זה נושא רגיש, והשואה בעצמה מדי שנה הופכת ונעשית דבר מופשט יותר ויותר. אני מאמין שמילים הן כוח, ואולי ואצליח לתת לכם לגעת בשואה. מאת: לב גורלוב מכיתה י"ב4

"שני יהודים מוצאים להוצאה להורג בתלייה, אחד מהם אומר: 'המצב מתחיל להשתפר', השני עונה: 'אידיוט, הם הולכים לתלות אותנו! מה אתה כל כך שמח?' "מה אתה לא מבין? הולכים לתלות אותנו, כנראה נגמרו להם הכדורים". – זוהי בדיחה שסופרה באחד ממחנות ההשמדה הרבים ועברה בדורות עד ימינו אנו. וזה- זה מופלא בעיניי. אני מאמין בכל רוחי שבמילים יש כוח. ולצחוק?

ויקטור פרנקל, שורד שואה והוגה שיטת הלוגותרפיה, כתב בספרו המפורסם "האדם מחפש משמעות": "הנה כי כן נהרסו אחת – אחת האשליות שעדיין השתעשעו בהן אחדים מאתנו, אך פתאום, שלא כצפוי, נתקפנו רובנו קורטוב של חוש הומור. ידענו כי שוב אין לנו מה להפסיד חוץ מחיינו העירומים עד גיחוך. כשהתחילו מים זורמים מן המקלחות, התאמצנו כולנו להשתעשע, לצחוק הן על עצמנו הן על האחרים. אחרי ככלות הכל, מים ממש זרמו מן המזלפים!" ואכן המים זרמו.

אומר שורד שואה נוסף בבר בישראל: "הרי שכל השואה היא בדיחה אחת גדולה, שמונים מיליון גרמנים האמינו לאידיוט אחד כשהם לא ידעו מה זה יהודי בכלל. זאת לא בדיחה? הם היו מטומטמים!" ואכן מטומטמים הם היו.

לאבסורד שבשואה לא חסרים סיפורים, ובינם, ישנו סיפור זה: "ובין הגדר ובין היער עמד לו צריף ועוד אחד קטן, והנה הפלא, אין אוכל, אין מים, ודמויי אדם יושבים ומחכים בצל, למה מחכים? עוברת שיירה קטנה של ילדים, האחד הוא בסרבל, עיניו כחולות כשמיים, אך הסרבל? חום! ראו במלוא תפאורתם, הסיישה-קומנדו, מנקי המחראות, והן כפול והן משולש הפלא, הילדים היהודים עד צווארם מכוסים ברפש אדם, אך על פניהם חיוך ובחיוכם שיר: 'אני שר שיר בגלל שאני יהודי, בגלל שאני יהודי אני שר שיר' והאם והתינוק, ובעלה ואביו, וחבריהם וסביהם פנו והסתכלו, מתוך צל הצריף החלו מתפקחים חיוכים, והסתכלו 'ילדי החרא' אל מאחורי הצריף ושרו: 'מהארובות יוצא עשן, והגלגלים מסתובבים, והעשן עף לו כמו ציפור עף לו רחוק רחוק רחוק' וחיוך פניו של נער הסרבל החום פחת מעט. שכן למחרת ישבו בצל, אנשים אחרים. ויחכו."

האבסורד שבשואה דרש ניתוק אנושי ומנגנוני הגנה עצמיים, שישמרו על קור רוחם של אלו שביקשו לבחור בחיים. אין זאת בחירה פשוטה, ולעיתים לא הצליחו רבים מביניהם לשמור על היחיד שנותר להם – שפיותם. אך ההומור, הוא המרידה הנפשית הגדולה ביותר. אפשר ועוד איך להשפיל ולהרוג אותי, אבל לא את נפשי, הרי הכאב הוא נהר אשר בו דם, ומגדתו האחת – חיים, שכן אם כואב לך אתה אכן חי – ומן הגדה השנייה – צחוק, שכן אם כואב לך אתה צוחק. "איפה שכואב לי, מצחיק לי" –דב נבון.

היו אלה שצחקו גם בשואה, מאחר שאיבדו את יכולתם לבכות יחד עם בגדיהם. מנגנון ההסחה מן הטירוף היה משמעותי אף יותר מכך, בסגנון של "The show must go on", כמו שאומרים, ואת המשך היצירה של היהודי האמן לא ניתן לעצור בשום שער גדול ומאיים. במחנות רבים ובגטאות כמו כן, היו מוקמים מעין תיאטראות מאולתרים בהם ביימו היהודים הצגות ושיחקו בהן, ורבים היו מגיעים כל ערב שישי להצגה שתפיג, ולו לכמה רגעים, את כאבם. הצחוק – הלך יד ביד עם התיאטרון, ואפשר לנוכחים להסתכל על עצמם מבחוץ, מעין הליך פנימי שאפשר בראייתם אף ולו לרגע להאמין: "אני לא פה". שכחת הטירוף הזו אפשרה לשורדים ביניהם להמשיך ולחיות לאחר שחרורם מהכלא הנורא בו נכלאו למשך זמן רב כל כך.

בחלק הבא של הכתבה אין הרבה מן המצחיק, אבל זה מגיע לשם, סמכו עליי. בארץ ישראל, השואה נראתה לעיתים רחוקה. יש להזכיר את היומן המפורסם של אנה פרנק בהקשר זה, ולהגיד כי בוודאי ישנם אלו ששמעו על סיפורי אהבתה, אך לא קראו אותם. זאת בשל אי הימצאותם ביומן שלה עצמו. אביה של אנה פרנק ביקש להוציא את הקטעים הללו ממנו בכדי לגבש ידיעה של עבר והווה – מצב שבו מלכתחילה לאנה לא היה עתיד. זאת כמובן כדי להדגיש את המרירות שבחייה הקצרים. אולם, דעה זו נעשתה פופולרית בעיקר בקרב הצברים ותושבי הארץ באותם ימים, (שלא כמו לאה גולדברג) הרגישו עליונות מסוימת ליוצאי מחנות ההשמדה.

ממש כך. נקראו הם "קצטניקים" יוצאי מחנות ההשמדה, והיה מעין קונצנזוס נורא בארץ ש"הטובים מתו", ולכן סיפורם של הניצולים נשאר לרוב קבור עמוק בתוך עצמם. הדור שלנו הוא הדור האחרון שזכה ויזכה להקשיב לעדות של פנים אל פנים עם ניצולי שואה - משמעות הדבר היא שיש לשמר את סיפור השואה והזיכרון בכל מחיר, ויש לחנך את הילדים למשמעת רצינית בכל הנוגע לנושא. בצעד מעבד להיסטוריה, אני מרגיש בעצמי שאט אט השואה מאבדת את משמעותה התרבותית החשובה כל כך לעם שלנו.

אנו עדים בימים אלה לאחרוני השורדים אשר הולכים לעולמם בשיבה כזאת או אחרת, ואני חוזר ואומר, אל תרשו לעצמכם ליפול לאמירות כמו: "נו עזוב אותך זה סתם עצוב והיה לפני מלא זמן, תשחרר". חירות חיי היהודי הגר בישראל קשורה בד בבד בזיכרון השואה, בזיכרון המר שאנו מרגישים כאשר אנו רואים תמונה דהויה ואפורה, את המבנה המשולש של יד ושם, את ערימות הספרים, את המילה:

"נאצי".

מצב אבסורדי למדי, במדינת ישראל הינו מן הראוי שהשימוש במילה זו יהיה מזערי, אך לצערו הגדול שלי, חירות המילה היא העומדת ברשות הכלל, וישראלים כמוני במיוחד, אוהבים לדבר. אז אם יקרה לכם אי פעם, שמישהו יקרא לכם – במלוא האבסורד, 'נאצי' אך אל תקפצו את אגרופיכם, לא לעת עתה, תסתובבו, ושפיכם יהיה מלא בצחוק באשר תגידו: "אני נאצי?"