החופש שבאלתור: יום הג'אז הבינלאומי

ה-30 באפריל הוא יום הג'אז הבינלאומי, יוזמה של הפסנתרן האמריקאי הרבי הנקוק, והחל משנת 2011 מדינות רבות מציינות את היום בשלל אירועים ככוח מקדם שלום, סובלנות ופתיחות תרבותית. איך הכל התחיל? מה הקשר שלי לג'אז? למה הרבה אנשים שונאים ג'אז? והאם יש ג'אז ישראלי?

אפתח בדוגמה שלי, ניגנתי על פסנתר קלאסי במשך הרבה שנים, ובשנה האחרונה התעניינתי מאוד בג'אז, ולנוכח העובדה שרקדתי ג׳אז, החלטתי ללמוד לנגן אותו, במעבר חד ממוזיקה קלאסית. בהתחלה ג'אז היה נשמע לי כמו משהו עם פוזה שמנסה להתחכם, עד שהתחלתי להתעניין בו באמת, ללמוד את המוזיקה ולנתח אותה: ללמוד מה זה סולו, אלתור, סווינג ועוד. זה די מדהים שמתחת למה שנשמע כבלגן קיים סדר מופתי, שבסולואים של אוסקר פטרסון ואלה פיצג'רלד אין תו אחד שלא במקומו, ומתחילים לשמוע את ההיגיון שבמוזיקה ואת הסדר שלה, מה שדרש מאמץ רב, אך התמורה לכך היא אדירה. אציין שאני לא "פריקית" של ג'אז, אני עדיין מעדיפה את הצורות הפשוטות שלו.

רוב האנשים ששמעו במצטבר 20 שניות של ג׳אז אומרים שהם לא אוהבים אותו. זה כבר לא ממש עניין של טעם, לפי דעתי העניין הוא כמה מתעמקים ומנסים להבין את הג׳אז. וכאן הנקודה החשובה- ג'אז זו אחת מהאומנויות ברמה הגבוהה שדורשות מהמאזין מאמץ כדי לאהוב ולהתחבר אליהן.

אנחנו מאוד מורגלים למוזיקת פופ, ולמרות שיש בה מדרג פנימי כזה או אחר, באופן כללי מוסכם שמוזיקת הפופ נועדה לתפוס את אוזן המאזין כמה שיותר מהר. ישנם מחקרים שאומרים שנדרשות 8 שניות כדי שהמאזין יקשיב ויאהב את השיר, אחרת ידפדף לשיר אחר.

אם כך, על היוצר לשים את מה כל שיש לשיר להציע בשניות הראשונות, כך שאי אפשר ליצור שכבות של עומק כמו שבג'אז. לדעתי, יש כאן הפסד שלנו כחברה, כי העומק והתהליך שבמוזיקה מתפספס. זאת בניגוד למוזיקה קלאסית, בה מפעילים את המוח ומנסים להבין את המבנה והסדר. כשאנחנו באים למוזיקה אנחנו רוצים להשקיט את הראש ולהיסחף אליה, כאן ההפסד, אנשים לא טרחו להבין את המוזיקה הזו, הוצאנו את השכל מהמוזיקה. אז אחרי כל החפירה- בואו נצלול לכתבה.

מוזיקה שחורה ומעמד חברתי

הכל התחיל בניו אורלינס בארצות הברית של תחילת המאה ה-20, כשהייתה הפרדה בין-גזעית בארצות הברית. מסופר שלאחר מלחמת האזרחים, החלו למכור חצוצרות ברחוב, ובמיסיסיפי ניגנו על קופסאות סיגרים ומקלות של מטאטא- מכאן למעשה נולד הבלוז. לואי אמסטרונג, נגן מהמפורסמים ביותר, הוא דוגמה למי שהיה "בתחתית הסולם" באותה התקופה וזה רק בשל צבע עורו. רבים סבלו מגזענות בשל היותם ממשפחה של סוחרים יהודים בעולם שרובו המכריע נוצרי, ואף התמודדו עם עמידה איתנה ונחישות מול קשיי היום.

כך למשל, בילי הולידיי בשירתה "strange fruit" מעידה על המצב העגום של מעמד השחורים במאה ה-20, מה שהפך ללהיט ענק שמתאר סיפור תלייה והתעללות בעבדים שחורים, שהם בעצם הפירות התלויים כקורבנות על העץ.

משחק עם הקצב הופך לסיפור ג'אז

לג'אז קצב חופשי ומאולתר. המהלכים ההרמוניים והצפויים קיבלו את הגרוב החדש וה"פרייזינג" של הג'אז, שטומן ברובו המון חופש וקריאה לחירות.

בראשית היה הג'אז למעין "מוזיקת שוליים" שאפיינה חלק מסוים באוכלוסייה, ובתחילה אף לא היה לדבר אינטלקטואלי מתוחכם ברמה גבוהה. הג'אז החל בשנות ה-40 עם העלייה של הביבופ (עליו אפרט בהמשך). בא קהל של אנשים קשיי יום לסלונים בוינה ולמועדונים של ניו אורלינס ושם היו מתפרקים, רוקדים לצד מוזיקת הג'אז הגרובית והסוחפת, שנועדה אז בסך הכל כדי לרומם את הרוח של בן האדם השחור.

ללבנים היה קשה לקבל את התרבות השחורה ואת סגנון המוזיקה החדש הן בקצב והן בהרמוניה. אט אט פעפעה המוזיקה למיינסטרים, עד שהלבנים גילו בסגנון הג'אז דבר מהפכני של שילוב בין מסורת, לגרוב ואנרגיה, מה שתרם רבות לשילוב השחורים בחברה האמריקאית.

המסר עצמו של המוזיקה נכנס מאוחר יותר באותה תקופה, הג'אז נהיה מעין צורה אומנותית שאפשר להתבטא דרכה ולכתוב שירים, לא רק מנגינות מרקידות, כך נכנס לסגנון מסר עם גוון פוליטי מרדני-חריף מאוד שהיה מהפכני באותם ימים.

מה הופך אותו לכזה?

הג'אז מאופיין ברובו מאלתור ונגינה חופשית, נגנים נכנסו לסולם והחלו לאלתר. (חלק מזה נבע מכך שהאפרו אמריקאים היו חסרי ידע בקריאה וכתיבת תווים). המייחד את תזמורות הג'אז הגדולות אז והיום, הוא שעל פי המלודיה הקיימת במסגרת הריתמית, הנגנים יודעים שזה החלק שלהם לאלתר. למשל, ניתן לשמוע זאת אצל "Big Band Orchestra". האלתור נולד במה שהיה ידוע "קרבות של חצוצרנים". דרך התחרויות בצבצו גוונים מאולתרים של מוזיקה, שבשלב מאוחר מכן נוצר סדר ויותר יצירות רשמיות נכתבו. חוץ מלנגן יצירות משלהם, אומני הג'אז שיתפו אז פעולה עם אומני ספוקן וורד (המגיעה מאומנות רחוב ומצליחה גם כיום בארץ).

לעומת האופרות והקלאסיקות, יוצרי הג'אז מבטאים את עצמם ברגשות, באופן בו הם "יושבים על הקצב", ולא רק כ"מישהו שבא לבצע שיר". כל המשחק נמצא בקצב והבעת רגש מלא כוונה בטקסט ובשירה. הדבר יוצא מתוך קשיי האדם עצמו, לא סתם סגנון הסול נקרא כך. מוזיקת הנשמה באה לגמרי מהיכולת לשיר משהו קשה על עצמי, ולא רק שירה קלאסית נשגבת, הדבר השפיע מאוד על החברה המערבית ועל החברה בכלל.

כל המוזיקה שאנחנו שומעים מאז ועד היום, הפופ, הרוקנ'רול, מושפע מה"פרייזינג" המעט שונה של הזמרים השחורים. ג'אז הוא סגנון שהוביל לסגנונות נוספים, ולפעמים הוא הולך לכיוונים לטינים כמו סמבה, פלמנקו, וגם לבלוז כנעני, כך שהג'אז איתנו בכל מקום. מה שיפה בג'אז הוא שההשראה ליצירה נלקחת מכל דבר בסביבה. אם הג'אז התחיל בסווינג בעל מבנה מסוים, עם הזמן הוא נהיה יותר לסגנון חופשי, כך שהבלוז זה הבסיס לרוק ולפופ שבאו מאוחר יותר.

מה בין בלוז לג'אז?

כשחושבים על בלוז, הדבר שעולה לראש הוא שירי עצבות על טרגדיות ואהבה, וכאל מוזיקה שמביעה התקהות מן השוליים של החברה. הבלוז למעשה לא נופל לעצבות, באופן פרדוקסלי זו מוזיקה של התגברות על הסבל וחגיגה של החיים. עם כל העצב והכאב יש גם הרבה שמחת חיים ורצון לעודד את החברים שמסביבך, בחברה שהייתה אז מאוד מדוכאת, על ידי מוזיקה שתרומם את הרוח.

למעשה, הבלוזיסט הסתכל על הצרות בחיים וחיבק אותן, דרך הג'אז והבלוז ככלי לביטוי של העבדות. הבלוז, שנולד על גדות המיסיסיפי, הוא יותר שורשי וורבאלי מהג'אז, עם מילים ששרים אותן השחורים כמיעוט לאומי במדינה. הג'אז, לעומת זאת, הוא לעיתים קרובות מוזיקה הרבה יותר תוססת ואופטימית, שמזוהה לעתים קרובות עם תנועות מתנדנדות ואפילו רעש מופשט ובלתי צפוי. השילוב בין ג'אז לבלוז שהחל אי-שם בשנות ה-20, היה להשפעה מכרעת בכל סגנונות המוזיקה שאנחנו שומעים מאז ועד היום. שורשים ג'אזים נמצאים גם בסול, ממנו נולד הפאנק שהוליד את הדיסקו משנות ה-70, שהתפתח להיפהופ וכו'.

מקורם של הבלוז והג'אז הם בשירי כנסייה שדווקא אימצה את הסגנונות לתוכה, ונתנה להם ביטוי. בעיר לואיזיאנה הכלים הנפוצים היו מפוחיות וגיטרה שאימצו ליצירות בלוז. האגדה מספרת שאת “crossroad” כתב רוברט ג'ונסון הודות לצומת הדרכים בה נאלץ למכור לשטן את נשמתו כדי שיוכל לנגן בלוז.

האם יש ג'אז ישראלי?

בשנים האחרונות ישנם הרבה מאוד כוכבים זוהרים בשמי הג'אז העולמי, ובפרט הישראלי. שם טוב לוי ומתי כספי היו מושפעים רבות מג'אז. כמו כן, שלמה גרוניך הלביש את הג'אז על טקסט שירה של מאיר ויזלטיר- ויש לנו סימפתיה. גרוניך גר בניו יורק לתקופה, וכמו רבים אחרים שהחשיבו את הג'אז כאומנות ששווה להשקיע בה, נסע לארה"ב על מנת ללמוד ולהתפתח בג'אז. אלי דג'יברי, מהיוצרים הישראליים הבולטים, נסע לארה"ב וחזר, מה שמרגיע את החשש מבריחת מוחות של נגני ג'אז מהארץ.

היום מקומות רבים בארץ ובעולם מלאים באקדמיות לג'אז ברמה גבוהה, ויש לזכור שהדברים נוצרו מפשטות. יש קשר הדוק בין המוזיקאים השחורים למוזיקאים יהודיים שהיגרו לארה"ב בתחילת המאה ה-20, וזיהו את הפוטנציאל של מה שהתחיל כ"מוזיקת השוליים" הזו, והיו חלק במהפכה בשוויון הזכויות לשחורים.

ההשראה לבסיס של הג'אז בישראל נלקחה משירים ים תיכוניים, ויוצאים מכך דברים נפלאים. למשל, האלמנטים הים התיכוניים של עומר אביטל ביצירה "Middle eastern funk", בה כל התבנית של השיר היא מסגרת ג'אזית והמוזיקה היא חגיגה ים תיכונית.

שינויים בהרגלי הצריכה

מכשירי ההקלטה הראשונים והפטיפון שינו את צריכת מוזיקה באופן טוטלי בשנות השמונים. לפני כן, אנשים היו הולכים למועדונים, קונצרטים, וכעת אפשר היה למכור תקליט, כלומר את המוזיקה עצמה! אנשים נכנסו לאולפני ההקלטות, הוציאו את היצירות שלהם לאור, כתבו ספרי תווים. תחשבו כמה זה משפיע ומכריע במוזיקה כולה. אומנות האודיו השפיעה גם על התפתחות הג'אז, ועם השנים נולד ה-bip-bob שהוא ג'אז מהיר וקצבי שאנחנו מכירים בימינו. לקראת סוף שנות ה-50 אנו מוצאים האטה בג'אז עם סגנון ה-Hard-Bop.

למעשה, הג'אז הביא את מערכת התופים למרכז הבמה, דבר שלא היה קיים לפני כן. אפשר לשמוע בנגינה של המתופפים את המקצב הסווינגי שייצר בכל פעם משהו חדש. כאמור הרבה אלתורים הפכו לנאמברים קבועים. הרכבי הג'אז הולידו את ההרכב המוכר של שתי גיטרות, תופים ופסנתר. מההרכבים שניגנו ג'אז באותו הזמן היו ידועים ה-Art Blakey & The Jazz Messengers.

הג'אז החשמלי לא היה רק לאמצעי הקלטה, אלא גם לשימוש בפסנתר ולופרים חשמליים לצורך אפקטים שונים. אומני הג'אז היו חדשניים ואהבו לנסות הכל. הרבי הנקוק, שהוזכר מהמייסדים של יום הג'אז הבינלאומי, לקח את הכלים הטכנולוגיים, ובשנות השישים עשה רמיקס בעל גרוב דיסקו מגניב לשיר “rock it” (עם יסודות שבאו מניו אורלניס).

נכון, סגנון הג'אז לא יוצר מבני-על בגלל שהוא ספונטני, מה שכן הוא מקדש את האלתור, את הזמן הרגעי, לעומת התכנון לטווח הרחוק. גם זאת אמנות גדולה. אז אמנם אין מבני-על אבל יש היסחפות של רגע, יש את האפשרות ללכת להופעה בלי לדעת מה הולכים לשמוע, הקסם נוצר כל פעם מחדש, מתוך הרגע, מתוך הסיטואציה.

אחת הסיבות שייסדו את יום הג'אז הבינלאומי, היא בגלל שמעבר למוזיקה, "הקוליות" והיכולת לשלב בין השפעות היא ביטוי של חופש, של העצמה של אנשים פשוטים שהחלו לאלתר ויצרו אומנות מלאה בגוונים וצבעים.

בעיניי, ג'אז זו מוזיקה צבעונית ומרקידה, ומוזיקה גם ככלי ריפוי הוא דבר שמוכח כיום. סקסופון וחצוצרה הם מהבולטים שבסגנון, וזה תענוג להאזין להם וליצור בעצמי. מה שבעצם למדנו מהאפרו-אמריקאים שהחלו את דרכם הג'אזית בניו אורלינס, ומה שמיוחד בג'אז הוא שכל אחד יכול להביא לתוך התחום את האלמנט שלו. הג'אז הוא סגנון פורץ דרך משמעותי בזכות היכולת לקחת את התבניות המתמטיות כמעט וליצור בהן חופש אינסופי.