סגנון חופשי – סיפור קצר

כשאנשים שומעים את המילה 'חירות', הם כמעט מיד חושבים על חופש פיזי, כמו ביציאת מצריים או בחופש הגדול, אבל למעשה יש סוגים נוספים של חירויות. חירות אחרת, חשובה לא פחות, היא חירות מחשבתית וחופש יצירתי. חירות זאת היא ללא ספק החירות השולטת אצל סופרים.

'האדם הסתכל למטה אל התהום האפלה, ונאנח. כל פחדיו ודאגותיו בהו בו משם, אלפי עיניים פעורות שמשיבות לו מבט מתוך החושך הלא מתפשר. הן סקרו אותו, מפצירות בו להיכנע, להצטרף אליהן בבור חסר התחתית. הוא הושיט את ידו לפנים, מתפתה לקחת את הידיים שהציעו לו, את הבחירה שנתנו לו. עם רגל אחת מגששת את דרכה אל מעבר לסף, הוא עמד שם, לא בטוח מה עליו לעשות. שערותיו הלבנות משיבה נפלו לפנים, כאילו מאותתות לו לבחור לבטוח בכוח הכבידה וליפול אל החשיכה האינסופית. עיניו הכחולות הבהירות עד כדי חלביות בהו כלא רואות, מזוגגות וחסרות ניצוץ מזה שנים רבות.

'חסר תחושת זמן הוא עמד שם, מתלבט. אולי עברו שניות בודדות, אולי שעות, הוא לא ידע. הזמן היה לא יותר מעוד אלמנט נוסף חסר חשיבות, כמו רבים אחרים. הוא רק עמד לו, עיניו נעוצות בשחור הלא ידוע. לפתע, ברגע נדיר של שפיות, גם אם רק חלקית, הוא החליט לקחת צעד-' (אל תדאגו, אני לא בדיכאון או משהו בסגנון. בבקשה אל תשלחו אותי ללימור!)

"מה בדיוק אתה כותב?" שאל קול מאחוריו.

הוא הסתובב, רואה את אריק עומד מאחורי הכיסא עם מבט קצת מוטרד על פניו. "אני מנסה משהו חדש. נמאס לי לכתוב אותו הדבר כל הזמן. החלטתי לנסות סגנון קצת שונה. יש בעיה?"

"אז אתה גורם לאנשים מבוגרים ואומללים לאבד תקווה ולקפוץ אל תהומות?" שאל בהרמת גבה.

"הוא לא עמד לקפוץ," ניסה להרגיע אותו. "הוא התכוון לקחת צעד לאחור ולחזור על עקבותיו בבטחה. אין לי חשק להרוג אנשים מבוגרים ותמימים."

"עדיין, אתה בטוח שעכשיו זה הזמן לשנות את סגנון הכתיבה שלך? לא כבר קצת מאוחר מדי בשביל זה?" שאל בעודו ממשיך להשוויץ ביכולת הפיזית בה ניחנו רק יחידי סגולה, ומאפשרת לבעליה להרים גבה אחת בלבד במקום את שתיהן יחד. "עד עכשיו הספרים שלך הצליחו לא רע בכלל, שלא לדבר על איך שסגנון הכתיבה שלך הצליח למשוך לא מעט קוראים צעירים. למה להחליף סוס מנצח בהימור לא בטוח? (למה להמר על סוסים מלכתחילה?)"

"ומה אם הסוס הזה יתחרה נגד סוס מהיר יותר? עדיף לי להמר על הסוס עם הפוטנציאל הגבוה יותר." השיב, מנסה לחקות את העורך המוכשר ללא הצלחה ולהרים גבה אחת. התוצאה נראתה יותר כמו פיראט שאכל לימון ולא בטוח אם יש לו שתי עיניים או רק אחת (למען הפרוטוקול, אני לא מעודדת הימורים. אל תהמרו, זה לשמוח על המזל הלא קיים שלכם שאולי משהו לא סביר יקרה. הימורים הם כמו לשחק מלחמה עם החצי התחתון של חפיסת הקלפים ולצפות לנצח). "חוץ מזה," המשיך (והתעלם מהערת השוליים הארוכה והמיותרת שהוא כנראה בכלל לא ידע על קיומה), "יש לך מושג כמה משעמם זה כל הזמן לכתוב אותו הדבר? אם משנים סגנון כתיבה באמצע סדרה, אנשים מתחילים (לנסות ללא הצלחה רבה) להרים גבה ולשאול מה לא בסדר עם הספר או עם הסופר. לכן צריך ספר חדש, לא קשור, בשביל לנסות דברים חדשים. יש לך מושג איך זה מרגיש לעבוד על אותה סדרת ספרים מאז גיל עשרים?! אפילו אני צריך גיוון פעם בכמה זמן!" אמר והשתמש בכל הכריזמה ובכל יכולות השכנוע שלו (לקראת הסוף הוא אפילו נעמד, ובשורה האחרונה הרים את ידיו בתסכול).

"הנה, תקרא את זה" פתח העורך בייאוש קל לאחר שתיקה של מספר רגעים (לזכותו יאמר שהפעם הוא לא הרים גבה). בעודו מדבר הגיש לו מחשב נייד, בו הוצג על המסך אתר ספרים.

'על הסופר' כך נכתב. 'בילי בגינס נולד בקליפורניה שבארצות הברית, ועוד בגיל צעיר החל לכתוב. את סיפוריו הראשונים אפילו תלה בכיתתו בבית הספר היסודי כדי שחבריו יוכלו להנות מהם, ומטיוטות אלה, לאחר פענוח הכתוב מתחת לשכבות הקשקושים, התפתח לימים ספרו הראשון 'מאחורי העץ ומתחת לאבן'. ספר זה היה רק הראשון בסדרת הספרים-'

"למה אתה רוצה שאני אקרא על עצמי?" שאל בילי, הסופר. "יודע מה, תודה לך. באמת הייתי צריך להכיר את עצמי יותר טוב ובהתבסס על מידע שסיפקתי בעצמי." רטן בציניות. (וזה, ידידי, מה שקורה כשהכותב שוכח להציג את הדמויות).

"לא זה," ענה אריק בנשיפה. "תסתכל על הביקורות. אוהבים את הספרים שלך, והם בהחלט נמכרים. למה אתה צריך לגוון כשמה שיש עובד כל כך טוב?"

"אני מודה שאני כותב ספרים בשביל הכסף," הסכים בילי בכניעה, "אבל זאת לא הסיבה היחידה. אני עושה את זה גם כי אני נהנה מהתהליך. להיות סופר זה מקצוע הרבה יותר מדי מלחיץ מכדי לעסוק בו מבלי לאהוב אותו. אם המצב יימשך, אני אפסיק להנות מהכתיבה, וסדרת הספרים תיפול יחד איתי!" (יופי, עכשיו הוא נשמע כמו מרטין סילנוס מ-'היפריון' עם אופי מתוקן, ואחרי ששינו את שמו לפרודיה על בילבו באגינס).

"בסדר," ניסה להרגיע את הסופר. "קח הפסקה. תעבוד על משהו אחר בינתיים, לא אכפת לי. תגמור את מה-שזה-לא-יהיה שאתה כותב כרגע ונפרסם אותו. אחר כך, בבקשה תחזור לסדרה."

"אין בעיה. אני אחזור אליה כמו חדש." השיב, מתחיל להרגיש איך נפתחים סכרי הדמיון.

"אבל אני לא מבטיח כלום!" הזהיר אריק.

"כן, כן". בשלב הזה בילי כבר איבד כל עניין בעורך שעמד לידו. כל מחשבותיו עסקו ברעיונות שהחלו לצוץ כיש מאין, מרסקים את הגבולות ואת המגבלות שבנה בשנים האחרונות.

'סוף כל סוף,' הוא חשב, 'אני יכול לכתוב'.