קול של אמת – סיפור קצר

הרבה אנשים מרגישים לפעמים שהם לבד, גם כשהם מוקפים באנשים. התחושה הזו הרבה פעמים נובעת מההרגשה שהאנשים האלה לא באמת מכירים אותם ולא מבינים אותם כמו שהם היו רוצים. ישנם גם אנשים שמלכתחילה לא רוצים להגיע למצב שאחרים באמת מכירים אותם, אנשים עם חרדה חברתית או מתבודדים שלא רוצים לחשוף את עצמם בפני אחרים ולהוריד את ההגנות שלהם. הסיפור הקצר הזה בדיוק על אותם אנשים – יעל הלמן י"א 2

בודדתי את עצמי, לא מתקשר עם שאר הכיתה. הייתי הילד השקט הזה שמרוב שלא שומעים אותו, מופתעים כל פעם מחדש מצליל הקול שלו. שמעתי על ילדים אחרים שהתחילו לצחוק עליהם ולרדת עליהם אחרי שהם חשפו מי הם באמת, אז החלטתי להישאר בשקט. לא דיברתי עם אף אחד ואף אחד לא דיבר איתי. כן, הייתי לבד, אבל חשבתי שזה עדיף על פני זה שיתחילו לצחוק עלי אחרי שיכירו אותי. אני חושב שהם ראו אותי כילד ביישן או מוזר, אחד שלא משנה מה אי אפשר לתקשר איתו. זה לא באמת נכון, אני רק רציתי להגן על עצמי. למען האמת, הייתי שמח אם היו לי חבר או שניים, אבל בשביל זה צריך להראות לאותו החבר מי אני. לזה לא הייתי מוכן.

עברה שנה, שנתיים, שלוש, חמש, ואני נשארתי אותו הדבר. האחרים בכיתה הפסיקו לנסות לדבר איתי כמעט לחלוטין, נמנעים משיחות כפי שאני נמנעתי מהן. זה היה שקט ומשעמם ובודד, אבל לפחות היה מוגן. שנה חדשה, מחנך חדש, כיתה חדשה. אותו השקט. תמיד איתי, בכל דרך בה אני הולך, שומר על האני האמיתי שלי כמו שריון מהשאר. השאר שאולי ילעגו לו, ומזה אני יודע שאני לא אצליח לחזור ולקום על הרגליים.

השנה ההיא התחילה כמו כל שנה. לבד, בשקט, בפינה הקדמית של הכיתה עם ספר ביד. כמו תמיד, העמדתי פנים שלא אכפת לי מהאחרים, שהם לא מפריעים לי, למרות שהם היו מה שפחדתי ממנו יותר מכל. מחנכת, חוקים, מערכת שעות, הכל כרגיל ליום הראשון ללימודים. בקושי דיברתי, רק הצגה עצמית קצרה, והייתי לבד, כמו תמיד. כך עבר כל השבוע הראשון, בדיוק כמו כל השנים הקודמות: בשקט.

השינוי הגיע בשבוע שאחריו. בזמן שישבתי במקום שלי בכיתה, מחכה לצלצול לשיעור, ניגש אלי אחד התלמידים האחרים מהכיתה. לא זכרתי את השם שלו, אבל כן זכרתי שראיתי אותו במרכז החבורה של הכיתה בשבוע שעבר מתחילת השנה. הוא היה אנרגטי וחייך כל הזמן, ובלי לשאול אפילו הוא התיישב לידי. הוא שאל אותי מי אני. אני כבר לא זוכר מה עניתי לו, אבל אני חושב שפשוט חזרתי על ההצגה העצמית הדלה שלי מהשבוע שלפני. מה שזה לא היה, זה לא הספיק לו. הוא אמר שזה בטוח לא הכל ושהוא עומד להמשיך לשבת לידי עד שהוא יבין מי אני. זה היה כאילו הוא אמר לי שהפחד הכי גדול שלי עומד להתממש.

כך קרה שהוא ישב לידי כל הזמן, ואפילו בשיעורים בכיתות אחרות. הוא התחיל לספר לי עליו, חושף בפני את האני האמיתי שלו. אחרי החודש הראשון ידעתי לא רק את השם שלו, אלא גם את השמות של כל האחים שלו והסדרות האהובות עליו. בהתחלה זה היה ממש מעצבן, אבל לאט לאט התחלתי להנות מהחברה שלו. התחלתי לצחוק מהבדיחות המטופשות שלו ובאמת להקשיב למה שהוא אמר, ואפילו, עם הזמן, סיפרתי לו גם על עצמי. זה לא קרה מיד ואני אשקר אם אני אגיד שזה היה קל, אבל החלטתי שמגיע גם לו לדעת קצת עלי והתחלתי לדבר איתו חזרה במקום לענות לו בתשובות מתומצתות. לאט לאט סיפרתי לו על המשפחה שלי, על הסדרות האהובות עלי, על הספרים שאני קורא, על הטעם שלי במוזיקה, ופשוט עלי. הראיתי לו מי אני באמת, עם כמה שזה היה קשה, והוא קיבל אותי.

זו הייתה הרגשה מוזרה, מדהימה ומלחיצה בו זמנית. סוף כל סוף היה לי מישהו שהכיר אותי באמת ולא נרתע ממני כמו שחששתי. כבר לא הייתי לבד. כן, אולי בעתיד הוא יחליט שאני מוזר או נוראי, אבל באותו הרגע הוא היה לצידי. ככה השגתי את החבר האמיתי הראשון שלי. אחריו, לאורך זמן, הגיע עוד אחד ועוד אחד. ככה, אחרי אותו חבר ראשון, הצלחתי להשיג עוד ועוד אנשים שבאמת הכירו אותי וקיבלו אותי.

בסופו של דבר השקט, אותו השקט שליווה אותי במשך שנים, נעלם.