אם אני אינני אני אז מי אני בכלל

חודש אוקטובר ידוע בתור חודש הלהט"ב, לשם כך ערכתי ראיון בלעדי עם קאין בגאי, חבר קרוב ואושייה בפני עצמו. – שושן סטרול יא4

קאין לומד בכיתה י"א ועסוק מאוד במלאכתו בתחומי ההנדסה והרובוטיקה, אך בזמנו החופשי הוא אוהב לעסוק במוזיקה ולהעלות לאינסטגרם עדכונים.

הרבה אנשים נוטים לשפוט מאוד מהר. זו הבעיה שלנו, האנשים, שמגיל קטן מצמידים אותנו לדרכים ולסטיגמות מסוימות וזה נטמע בתוכנו. כאשר אדם חושב, מתנהג או מתעניין בדברים אחרים מאדם אחר, ישר האדם מגדיר ומשבץ אותו לסוג שמוכר לו במוח, זה קורה כיוון שאנשים חייבים איזו שהיא הגדרה על כל דבר, אבל בדרך הם שופטים אנשים בצורה קרה ביותר ולפעמים גם מוטעת לחלוטין.

מה שיפה הוא שלמרות כל זאת, העולם מתפתח והמודעות גדלה גם כאן בארץ. השוני ביחס לנושא נהיה משמעותי וחיובי יותר ויותר בכל שנה שעוברת ומגיע מתוך אמונה שאדם יכול להיות כל מה שהוא רוצה.

קאין ואני חברים כבר המון זמן, אנחנו מכירים עוד מהגן.

עברנו יחד גם את החטיבה, עבדנו על פרויקט הFLL יחד שנה שלמה וגם את התיכון אנחנו עוברים יחד עכשיו.

הוא מצחיק, מוכשר, אחראי, אהוב על כולם ומלא טוב לב ואפילו מנגן על חצוצרה! מעולם ההעדפות המגדריות שלו לא השפיעו על החברות שלנו.

בראיון ביקשתי מקאין לשתף בחוויות שלו בנושא והנה תשובותיו:

1. למה לדעתך כל כך קשה לאנשים להיחשף ולהודות ברגשותיהם?

קאין: לפי דעתי זה מאוד תלוי בסביבה בו הם גדלו והדרך שבהם חונכו. להודות ברגשות האלו הם דבר קשה לכלום, אבל הסביבה והחינוך בהם גדלו משפיעים בצורה משמעותית על התהליך הזה. מישהו אחד יכול לגדול בסביבה מקבלת מאוד וחונך שזה בסדר מאוד להרגיש את הרגשות האלה ולהיות מאוד נוח בלהודות ברגשות האלה, לעומת מישהו אחר שגדל בסביבה בו רגשות אלה הם מאוד לא מקובלים וחונך לדחוק את הרגשות האלה אחורה במקום להודות בהם.

הרגשות האלה לא הולכים לשום מקום, הם חלק מאותו אדם, ולהודות בהם הוא צעד ענק בלקבל את עצמכם והזדמנות להבין מי אתם באמת. לפי דעתי בתי ספר והורים צרכים להתחיל לחנך ילדים שרגשות אלה הם רגילים לגמרי ושלא צרכים לפחד מאיתם.

2. באיזה גיל לדעתך מבינים כבר מי אתה באמת?

קאין: ההרגשה הזאת תמיד שם, מאז ומתמיד וגיל ההבנה של אותם רגשות שונות בין אדם לאדם. מגיל 2-10 ילדים מתחילים לפתח רעיון של הזהות המגדרית שלהם ולמי הם נמשכים ובתקופת גיל ההתבגרות, 12-16, רגשות מתחילים להיות יותר דומיננטיים ומתחיל להתפתח זהות ברורה יותר של עצמך.

3. מה היו המחשבות שלך לפני שיצאת מהארון? וכמה זמן לקח לך מאז שידעת?

קאין: ההרגשה הזאת של להיות שונה תמיד הייתה שם, אבל אני הבנתי שאני מזדהה כ-ביסקסואל משהו כמו חודשיים לפני שיצאתי רשמית למישהו. היציאה מהארון שלי מתחלקת לשני חלקים:

הפעם הראשונה שיצאתי מהארון רשמית היה כשישנתי אצל חברה טובה שלי עם עוד כמה חברות טובות ואני זוכר שפחדתי לגבי היציאה שלי אבל כל כך שמח שסוף סוף שיתפתי את הרגשות שלי עם אנשים שהיו חשובים לי. יומיים אחרי שיצאתי מהארון בפעם הראשונה נכנסנו לסגר הראשון, מה שנתן לי חודשיים לחשוב עם עצמי לגבי מה אני באמת רוצה, איך אני באמת מרגיש ובאמת להיות בטוח בזהות שלי. אחרי שנגמר הסגר הראשון ועבר חודשיים, הודעתי רשמית להורים, למשפחה שלי ולחברים שלי ולא פחדתי להודות ברגשות האלה.

הייתי מציע לאנשים שמרגישים את הרגשות אלה לשתף מישהו שאתם בוטחים בו וכך זה מוריד ממך לחץ ונותן לך את ההזדמנות יותר לחקור ולהבין את הרגשות האלה.

4. איזה תגובות קיבלת בנושא? מאנשים קרובים או לא קרובים

קאין: קבלתי תגובות חיוביות ושליליות כשיצאתי, אבל זה היה צפוי. למזלי אני לומד בסביבה ובבית ספר מקבל מאוד אז רוב החברים וילדים בשכבה שלי קיבלו אותי כמו שאני, אבל המצב עם ההורים שלי היה קצת שונה. הם גדלו וחונכו בסביבה שפחות קיבלה אז היה להם קצת קשה לקבל את זה. אבל הם עדיין אוהבים אותי ותומכים בי ומנסים ללמוד כמה שיותר כדי להבין אותי ואני אסיר תודה על זה, כי לעומת מצבים משפחתיים אחרים שיכלו לקרות בעקבות היציאה מהארון שלי, זה לא המצב הכי פחות גרוע שהיה יכול לקרות.

5. יש לך משהו לספר שאתה יודע על הקהילה ואחרים לא?

קאין: שכולם חמים