מאז ומעולם: ההיסטוריה של הלהט"ב

במשך שנים רבות נאלצה הקהילה הלהט"בית להתמודד עם איסורים ועונשים קשים, אפליה, הסתרה ופיגועים נגדה. בזכות פעילים אמיצים שנאבקו על זכויותיהם הבסיסיות ובהכרת המדינה בהם, המצב השתפר בעשרות מונים. איך עשו זאת, מי היו הפעילים האמיצים ומתי? על כל זה ועוד בכתבה הבאה.- נועה שפרבר, כיתה יא'4

בשנת 1994, רודני וילסון, מורה להיסטוריה בתיכון במיזורי שבארה"ב, יצא מהארון בפני כיתתו במהלך לימוד על השואה, כאשר העיר כי אם היה חי באותה התקופה, כנראה היה נרדף ואף נהרג.

הוא האמין שכמו שישנו חודש להיסטוריה האפרו-אמריקאית והיסטוריית הנשים, יש להקדיש חודש לחגיגה וללימוד ההיסטוריה של הומוסקסואלים ולסביות. וילסון אסף מורים ומנהיגי קהילה נוספים, וביחד בחרו בחודש אוקטובר, בשל האירועים ההיסטוריים שהתקיימו בו - כמו הצעדה הראשונה למען זכויות הלהט"ב בוושינגטון בשנת 1979, ויום היציאה מהארון העולמי המצוין ב11 לאותו החודש. כך נקבע חודש ההיסטוריה הלהט"בית, המצוין בחודש זה ממש.

עד המאה ה-19, הרעיון של זהות מינית לא היה קיים, אם כי אנשים בעבר חיו חיים הדומים להבנתנו המודרנית את המשמעות של להיות להט"ב, ולמעשה יחסים הומוסקסואלים ומגדר א-בינארי הופיעו בכמעט כל תרבות אנושית - החל משבטי אפריקה, יוון ועד סין. אך הזהות ההומוסקסואלית, כקטגוריה אישית ופוליטית כאחד, לא הגיעה במלואה עד אמצע המאה העשרים.

המונח "הומוסקסואל" נטבע בשנת 1869, אך לא היה בשימוש פופולרי עד תחילת המאה העשרים. פעילים הומוסקסואליים במהלך המאה העשרים העדיפו את המונח "הומופיל" על פני הומוסקסואלים, וראו בכך אופציה נייטרלית ומקובלת יותר מכיוון שלא כללה בתוכה את המילה "סקסואל" (מיני).

המילה "גיי" הופיעה כמונח מחתרתי בתחילת המאה העשרים והגיע לשימוש פופולרי בשנות השישים, מילה שהועדפה כיוון שהפחיתה את הסיכוי שיראו את ההומוסקסואליות כדבר מביש או כפגם נפשי.

המונח "לסבית" מגיע מהאי היווני לסבוס המזוהה עם המשוררת סאפו שהתגוררה באי, ושכתיבתה ששרדה מתארת ​​באופן לירי אהבה ומשיכה בין נשים.

במהלך ימי הביניים והרנסנס, העונש על פעילות הומוסקסואלית היה קיצוני ושני רק לרצח, עד כדי הוצאה להורג בשריפה על המוקד. עם התפתחות ענפי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה והתיאוריות של זיגמונד פרויד במאה ה-20, ההתייחסות כלפי הלהט"ב השתנתה ותוארה כמין הפרעת אישיות או מחלת נפש.

בשנת 1924, הנרי גרבר, מהגר גרמני בארצות הברית, ייסד בשיקגו את האגודה לזכויות אדם, הארגון הראשון המתועד לזכויות הומואים בארצות הברית. את ההשראה לפעולה זו קיבל במהלך שירותו של צבא ארה"ב במלחמת העולם הראשונה. בשנת 1955, הוקם הארגון הראשון למען זכויות הלסביות בסן פרנסיסקו שבארצות הברית. ארגון זה פעל במסגרות חברתיות ובפוליטיקה ונלחם נגד האלימות המופנית כלפי הקהילה, כאשר סבל מפשיטות רבות של המשטרה ומאלימות מצידה.

בשנות ה-60, כל פעילות מינית הומוסוקסואלית הייתה אסורה בכל מדינות ארה"ב (פרט לאילינוי) ונחשבה לעבירה פלילית שדינה מאסר בפועל. בחלקן אף נכללו בחוק סעיפים המאפשרים לאשפזם בכפייה לשארית חייהם ולכפות עליהם סירוס כימי, היפנוזה או ניתוח אונות מוחי. באותן השנים נהגה המשטרה לפשוט באופן קבוע על מקומות בילוי שנודעו כמקומות בהם נכחו גברים להט״ביים ונשים טרנסיות (שנחשבו ע״פ המשטרה להומואים הלובשים בגדי נשים), לעצור אותם ולפרסם את שמם ותמונתם בתקשורת כ״עצורים בשל התנהגות בלתי צנועה״.

אחד האירועים החשובים ביותר בתולדות הקהילה הלהט"בית בארה"ב ובכלל היה מהומות סטנוול. האירוע התרחש בלילה של יום שבת, ב28 ביוני 1969, כאשר המשטרה פשטה על בר להט"בי בשם "סטונוול אין" בניו יורק. בעקבות פטירתה של הזמרת והאייקון הלהט"בי ג׳ודי גרלנד, מילאו את הבר עשרות אנשים שהגיעו לחלוק לה כבוד אחרון. למקום הגיעו שמונה שוטרים שהחלו לבודד ואף להכות את באי המקום, ובעקבותם החלו מהומות הנמשכו מספר ימים בהם נכחו כ-2000 מפגינים ו-400 שוטרים. לאחר אירוע זה נוצרו עוד ועוד ארגונים התומכים בזכויות הקהילה והם התפשטו גם מעבר לארה"ב והגיעו למדינות נוספות וביניהן קנדה, בריטניה, גרמניה, אוסטרליה וניו זילנד.

אירוע זה נחשב ככזה שבו הקהילה הגאה "יצאה מהארון" במרחב הציבורי והפוליטי המערבי. ביוני 1970, שנה לאחר המהומות, נערך מצעד הגאווה הראשון בעולם, בין גריניץ׳ ויליג׳ לסנטרל פארק שבניו יורק, בו צעדו כ-10,000 אנשים.

זכויות הלהט"ב בישראל עברו שינויים רבים במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל, וישנה מגמה חיובית ההולכת וגוברת של הכרה בזוגות חד-מיניים ובזכויותיהם, מצד מוסדות המדינה ומערכת המשפט.

אף שהם אינם נהנים משוויון זכויות מלא - החוק אינו מכיר בנישואים חד מיניים ואינו מתיר לזוגות כאלו לעבור תהליך של פונדקאות, הפסיקה בישראל אינה שונה במידה משמעותית מהנורמה המקובלת בעולם המערבי, וישראל אף חתומה על הצהרת האו"ם בנושא נטייה מינית וזהות מגדרית.

בעקבות חוסר שוויון זה, להט"בים רבים נאלצים להאבק על מקומם בחברה ועל השוואת זכויותיהם האזרחיות, במיוחד בזוגיות ובהורות, לאלה של הטרוסקסואלים.

בזכות מאבקים אלו והמודעות שהלכה וגדלה מסוף שנות ה-80, הם אינם נתונים עוד לאיום מצד החוק ואין עליהם איסור לחיות את חייהם, לקשור קשרים רומנטיים, לקיים יחסי-מין או להביע חיבה בפומבי. החוק בישראל מספק הגנות מפני אפליה על רקע נטייה מינית. הם מגויסים לצה"ל ופתוחים בפניהם כל התפקידים ובכלל זה משרות פיקוד.

עד יוני של שנת 2021 (!), לגברים הומוסקסואלים היה איסור לתרום דם עקב סטריאוטיפ שנוצר במהלך שנות ה-80, מהחשש הלא מוצדק ממחלת האיידס, בה נדבקו כמעט באופן שווה גם זוגות הטרוסקסואלים. בזכות שר הבריאות ניצן הורוביץ, איסור זה הוסר לחלוטין בתחילת אוקטובר, וכעת גם הם יכולים לתרום דם ובכך לעזור למי שנזקק לתרומה זו נואשות.

למרות מגמת השיפור ביחס כלפי הקהילה הלהט"בית בישראל, מפעם לפעם מתגלים מקרי אלימות כלפיהם, לעיתים קשה מאוד. בישראל התרחשו שני אירועי אלימות עיקריים: אחד מהם היה הרצח בבר נוער, שהיה מקום מפגש לבני נוער להט"בים ובו נרצחו ביריות על ידי אלמוני שני בני נוער ועוד תשעה נפצעו. השני היה הרצח במצעד הגאווה - בו התבצע ניסיון לרצח שניים ממשתתפי המצעד על ידי ישי שליסל, ועשר שנים מאוחר יותר כאשר השתחרר מהכלא וחזר כדי "להשלים את משימתו" ורצח את שירה בנקי, נערה בת 15.

לסיכום, על אף קיומם גילויי הומופוביה ואפליה - נראה כי המצב בישראל ובעולם בכלל הולך ומשתפר בעבור הקהילה הלהט"בית כולה.