צלילי העומס - סקירה על מתקפת הביפרים והשלכותיה על התושבים

כידוע לרוב תושבי ישראל, ביום שלישי ה17 בספטמבר, התבצעה מתקפה רחבה על פעילי חיזבאללה באמצעות פיצוץ מכשירי ביפרים ומכשירי קשר שחולקו לפעילים עד שעות ספורות לפני פיצוצם. בכתבה זו אסקור את מתקפת הביפרים והשלכותיה על תחושת העומס והלחץ, ואף אראיין תלמידות תיכון ממקומות שונים בארץ.

מכשיר הביפר הינו מכשיר ששימש בזמנו בעיקר לאנשי עסקים, רופאים וכל מי שנדרש לזמינות מיידית, עד שפותח הטלפון החכם. מאז, השימוש במכשירי הביפר דאך, עד כלא היה. כאשר גורמים בצה"ל התחילו לפרוץ לטלפונים של בכירים בחיזבאללה, נסראללה אסר על השימוש במכשירים ניידים ובמקום זאת הורה להשתמש במכשירי קשר וביפרים, מכיוון שאליהם אי אפשר לפרוץ.

ישנם מספר תיאוריות לדבר שגרם לביפרים להתפוצץ. יש האומרים כי הפצצות היו טמונות בתוך סוללות הביפרים, ונשלטו מרחוק. אחרים טוענים כי שלחנו אותות או תדרים שיגרמו למכשירים להתחמם עד כדי כך שיתפוצצו. למרות שישראל עוד לא הודתה לכך, סביר להניח כי צה"ל היה האחראי לתכנון המתקפה, וכי תכנן אותה עוד לפני שנים רבות. פיצוץ המכשירים התרחש ברחבי לבנון, ואף הגיע לערים חשובות אסטרטגית בסוריה, כגון דמשק.

יומיים לאחר המתקפה, חסן נסראללה התייחס אליה בנאומו בערב יום חמישי ה19 בספטמבר בניסיון להגיע למוסכמות להרגיע את תושבי לבנון. לדברי נסראללה, כתוצאה ממתקפת הביפרים, חיזבאללה מאיים על תגובה חריפה על ישראל, תוך שכינה את המתקפה כ"רצח עם", מכיוון שנפגעו אזרחים, היות ומי שנושא ביפרים הם לא רק פעילי חיזבאללה. "ישראל רצתה להרוג 5000 פעילי חיזבאללה באמצעות 5000 מכשירים שונים", הדגיש.

ניתן לתאר כי האיום בתקיפה על ישראל עורר תחושות רבות בקרב תלמידי התיכון, בעיקר אלה המתגוררים בסמוך לגבול ובגליל העליון. תושבים אלו חווים עומס של תקיפות מצד לבנון ביום יום שלהם, וכבר רגילים לשמוע צלילי אזעקות. האם המתקפה של הביפרים תצליח להנמיך את מספר הרקטות שמשוגרות לצפון הבוער או להפך, כפי שנסראללה מאיים, תוביל למלחמה נרחבת בלבנון?

על מנת להבין לעומק את השלכותיה של המתקפה ולנתח שאלה זו, ראיינתי שתי תלמידות אשר מגיעות ממקומות שונים בארץ, בניסיון לתפוס שתי נקודות מבט שונות כתלות במיקום המגורים שלהן בישראל. ראיינתי את אביטל, תלמידת יב שמגיעה מהגליל התחתון בצפון, ואת יולי, תלמידת יא שלומדת אצלנו בבית הספר. להלן השאלות אשר שאלתי על מנת להבין את הרגשותיהן:

האם לפני ה17 בספטמבר ידעת מה הוא ביפר?

אביטל: שמעתי על המכשיר אבל אף פעם לא התעמקתי בהבנת השימוש בו וכיצד הוא עובד עד יום המתקפה כאשר המכשירים שימשו ככלי חזק בלחימה נגד הטרור.

מה דעתך ותחושותייך לגבי מתקפת הביפרים?

א (אביטל): אני מאוד גאה בהישג של צה"ל. אני חושבת שזה היה מבצע מוצלח ביותר, כל הדברים היו מחושבים בצורה חכמה וממוקדמת, ולדעתי פעולה שכזו לא תשכח לעולם.

י (יולי): אני חושבת שמתקפת הביפרים היא משהו מדהים ולא צפוי שמדינת ישראל עשתה כדי להילחם באויב.

האם הופיעו חששות חדשות לאור המערכה המוגברת שלנו בצפון?

א: כן, לגמרי. פחד ורצון רב שהמלחמה כבר תסתיים ונוכל לחזור לחיים שלווים ורגועים בלי חרדה ופחד.

י: הופיעו חששות, אך אנחנו חיים בתקופה שחששות הן חלק מהשגרה. לכן, הן לא השפיעו על השגרה כצפוי, ישנן חששות שהשגרה שוב תשתנה, חששות של ביטחון למשפחה לחברים ולעצמי.

כיצד המתקפות המוגברות בלבנון משפיעות על הלחץ והעומס הרגשי שלך?

א: המתקפה ממש הגבירה את תחושת העומס שיש לי מכל הדברים שקורים לי ביום יום, ומלחיצה ומעמיסה על הרגשות שלי.

י: אני חושבת שהמתקפות בלבנון רק מוסיפות ללחץ ולעומס הקיים מבית הספר, שגם ככה גדול בשכבת יא.

האם את חוששת לצאת מהבית לאור האיומים לתגובה על ישראל?

א: למרות שהתמזל מזלי ובאזור שלי חוויתי מספר מצומצם של אזעקות עד היום, לאור המצב הנוכחי אני פוחדת לצאת מהבית למקום שבו אולי אין ממד בקרבה, ואפילו מכל רעש קטן אני קופצת.

י: אני לא חוששת לצאת מהבית לאור האיומים אבל אני כן נזהרת ומשתדלת לא לצאת מן הבית בלי סיבה, ולא לצאת למקומות בלי מרחב מוגן. בנוסף, אני חושבת פעמיים לפני שאני יוצאת מהבית.

האם ההרגלי היום-יום שלך השתנו לאור המתקפה?

א: הרגלי היום יום שלי נשארו די אותו דבר, בגלל האזור שבו אני נמצאת אפשר לרגע לשכוח מהמלחמה אבל אני הרבה יותר ערנית ודרוכה למקרה של אזעקה בגלל המתקפה שהייתה.

י: בגלל שאנחנו חיים בתקופה של בין מתקפה למתקפה לא הייתי צריכה לארגן שוב את המקלט, רק לעבור על זה שיש הכל כדי לישון בראש שקט, ההרגלים שלי לא השתנו בהרבה חוץ מלחשוב פעמיים לפני כל יציאה מהבית.

האם המתקפה שינתה את נקודת המבט שלך לגבי צה"ל ופעילותיו?

א: האמת שלאורך שנת המלחמה הזאת נקודת המבט שלי השתנתה מלא:. בתחילתה של המלחמה הרגשתי כאילו הפקירו אותנו, כעסתי שלא הקשיבו לכל האזהרות שמלא חיילים ניסו להגיד. למרות זאת, בהמשך המלחמה ובעיקר עכשיו עם הביפרים ראיתי את כוחו של צה"ל וכמה יש לנו צבא חזק וחכם שלא יוותר על העם שלו ושתמיד יעמוד בגבול ויגן עלינו האזרחים.

י: אני חושבת שאני יותר מעריכה את היחידות הטכנולוגיות המתקדמות של צה"ל בזכות התקיפה המוצלחת והלא צפויה שלנו.

בתשובות של אביטל וגם של יולי ניתן לראות שהמתקפה הגבירה את תחושת הגאווה כלפי הצבא, אך מצד שני גם הביאה להרבה יותר עומס של רגשות וחששות. אם תוצאות המתקפה מלחיצות אותנו, תלמידי התיכון בישראל, איך אפשר לתאר את תחושת הלחץ שיש לתלמידי לבנון? העומס של הרגשות השונים שלהם, של הפחד מכל 'ביפ' ששומעים, אל מול האבל של מותם של קרוביהם. גם את השאלה זאת שאלתי בראיון:

האם יש לך תחושת דיסוננס בין השמחה של הצלחת המבצע לבין אובדן חיים של אזרחים לא מעורבים? 

א: "לגמרי, אני חושבת שעם כל הצלחה באה איתה גם כאב של אובדן חיים של אזרחים. איך אפשר לשמוח בתקופה כזאת שכולם מתאבלים?, האם אפשר באמת להגיד שהצלחנו? אני מאמינה שכן צריך לשמוח מכל הצלחה אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שנהרגו אזרחים חפים מפשע וזה דבר שלעולם לא יצא מהראש, לעולם לא נשחרר את הצלקת הזאת."

עם כל העומס שעלה יחד עם המתקפה של הביפרים, רוב תשומת הלב של התקשורת הישראלית עברה אל הלחימה והתקיפות בצפון. אפילו עם תחושת השמחה הקלה שנוכל לאפשר לעצמנו להרגיש כתוצאה מחיסול האויבים שלנו, תמיד צריך שנזכור את החטופים שלנו, שעדיין נמצאים בלב עזה. אם תשומת הלב שלנו עברה לצפון, מי יעזור להורים השכולים ולהורים ומשפחות החטופים להילחם עבור החזרם? 

האם גברו דאגותייך למצב החטופים לאור העברת תשומת הלב מהלחימה בדרום לצפון?

א: "כן, החטופים נמצאים בשבי כבר כמעט שנה ולצערי עם האיום חדש העם יכול לשכוח לרגע שהאיום בדרום עדיין נמשך והחיים של החטופים עדיין בסכנה בכל רגע."

לסיכום, המתקפה העצימה של צה"ל (?) שהתרחשה בחודש זה הייתה מתקפה חדשנית וחזקה באופן מיוחד, והפתעה מוחלטת לאיוב שלנו בצפון. עם זאת, היא לקחה כקורבן גם אזרחים בלתי מעורבים. כתוצאה מתקיפה זו, אנו לוקחים כסיכון תגובה של חיזבאללה שעלולה להוביל למלחמה נרחבת עם הצפון, דבר שמלחיץ ומעמיס על תושבי מדינת ישראל, ואף את תושבי לבנון. עם כל תשומת הלב שבאה לידי ביטוי כלפי הלחימה בצפון והתקיפות של צה"ל בלבנון, חייבים גם לזכור את מצבנו בדרום, וחס וחלילה לא לשכוח על חלק מהעם שלנו שנמצאים בעזה.