(נכתב לפניההעה להסכם מול ארגון המורים)
בין כל הדברים שקורים סביבנו, שכחו אותנו מאחור. על המחיר הנפשי והחברתי הכבד שמאחורי השביתה.
נשארנו לבד; לפעמים נדמה שההרגשה היא שפשוט שוכחים אותנו, תלמידי התיכונים, מאחור, בין כל הדברים שקורים בארצנו. השביתה החודש לא נגמרה בגלל שאכפת לשר החינוך או לשר האוצר מאיתנו, היא נגמרה בגלל אינטרסים של מורים. ולמרות שייתכן שיש אנשים שיחשבו שזה לא כזה חשוב, זה הכי חשוב שיש. אם השביתה הייתה של ילדים בגן או בבית ספר יסודי, היו מיד מגיעים להסכמות, מכיוון שאי אפשר להתנהל אחרת. לעומת זאת, ברגע שהשביתה היא בתיכונים, אפשר לחכות, כי אנחנו לא צריכים לעצור את המדינה; אנחנו יכולים להסתדר לבד. העובדה שאנחנו יכולים להסתדר לבד לא אמורה לפגוע בחשיבות שלנו, כי האמת היא שאנחנו לא חשובים לאף אחד: לא לשר החינוך, לא לשר האוצר וגם לא לרן ארז.
האמת היא שאנחנו מין סוג ב', לא מספיק חשובים בשביל שיהיה לנו חוויית תיכון טובה. חוויית תיכון טובה אמורה לכלול טיולים שנתיים, ציונים מיידיים ולמידה תחת וודאות, בלי עיצומים רגעיים. אם בחצות מודעים שלמחרת נגמרת שביתה בת מעל לשבוע, זה לא בסדר. מגיע לנו לישון כשאנחנו יודעים מה קורה מחר, מגיע לנו להיות מוכנים מנטלית להתחלה של שנה חדשה. הרי תחילת תיכון היא לא דבר של מה בכך, אבל נראה שאת אף אחד זה לא מעניין; אנחנו פשוט כנראה לא מספיק חשובים.
אני אישית מגיע לתיכון בלי חברים מהחטיבה, וזה לא נעים להישאר בבית כל יום, בלי וודאות לגבי מתי אוכל להתחיל להכיר אנשים או מתי אני צריך לקום למחרת. האמת היא שרוב הזמן נשארתי לבד, עם חוסר וודאות שמשגע, ולאף אחד לא אכפת.
אנחנו מפסידים אירועים משמעותיים. קחו למשל את המסע לפולין, מסע חשוב במיוחד שמעצב את הזהות היהודית של נער בשלב משמעותי בחייו. המסע הזה, שמראה לכולם למה כל כך חשוב שיהיה לנו מדינה, מראה לנו על גבורה, על תקומה ועל תקווה, כנגד שואה שאסור שתחזור.
אנחנו צריכים את המסע הזה כדי להבין את עצמנו ולמצוא את זהותנו; אנחנו צריכים את זה. טיולים שנתיים, במשך שנה, עם הרבה לימודים ולחץ, במיוחד בתיכון הנדסאים, אנחנו צריכים את ההנאה שנמצאת בטיולים שנתיים. טיולים שנתיים מרגיעים אותנו ועוזרים לנו להתכונן לשאר השנה בצורה טובה יותר. אנחנו צריכים את זה, אבל לא נראה שזה מפריע למקבלי ההחלטות, שפעם נוספת השאירו אותנו עם עיצומים. עיצומים שלא מראים שמץ של אכפתיות כלפי התלמידים.
אם חשבתם שזה נגמר כאן, אז טעיתם. גם ציונים אין לנו תחת עיצומים. תסתכלו על מקרה של תלמיד שמנסה להבין האם כדאי לו להתחיל להתכונן למועד ב' במתמטיקה או לבגרות באנגלית, והוא פשוט לא יודע, כי לא משחררים ציונים. באיזו עוד מדינה זה קורה בעולם? התנאים שלנו, התלמידים, הם תנאים של אנשים שלא אכפת לאיש מהם; אנשים שלא שווים לכל, אזרחים סוג ב'.
אנחנו בתקופת מלחמה. אנו נמצאים במצב שבו איננו יודעים מה עומד לקרות מחר. ייתכן כי מחר יכולה להתחיל מלחמה אזורית שתשפיע על כולנו. האי-וודאות השנה חוגגת, ואנחנו צריכים קצת שקט, קצת רוגע ושלווה. אנחנו זקוקים לעוגן, שבית ספר לרוב מספק, אך לא הפעם. הפעם החליטו, דווקא בצל המלחמה, להתחיל לפוצץ הכל עכשיו, בלי שום התחשבות בנו, בשלווה הנפשית שלנו ובטחוננו.
במדינה נורמלית זה לא היה קורה, במערכת חינוך שבה התלמידים הם בראש סדר העדיפויות זה לא היה קורה, אבל זה קרה. האמת כואבת כאשר מבינים שהאגו של כל מי שקשור בשביתה הזאת גדול יותר מהרצון לעזור לתלמידים ולמדינה. כאשר יותר ויותר אנשים נקלעים לסיטואציות מנטליות קשות, וכשבריאות הנפש נמצאת בירידה מתמדת, ניכר כי השביתה הזאת רק מוסיפה מלח על הפצעים. כאשר מוסיפים לכל זה שהדבר היחיד שמנע שביתה עד החגים הוא מניע כלכלי, מתקבלת הנחת היסוד: אנחנו לא חשובים כמו הכסף. כסף קנה את רן ארז; הכאב שלנו לא.
בואו נדבר על דרכים אחרות במקום השביתה, שבהן מאבק המורים יכול להתקיים. קודם כל, במדינת ישראל יש זכות להפגין; יש למורים את הזכות להגיע אחר הצהריים להפגנות ולדרוש תנאים טובים יותר מבלי לפגוע בנו. הפגנות שכאלה יכלו לתפוס תאוצה ולהשיג למורים את רצונם מבלי לפגוע בתלמידים.
אופציה אחרת יכולה להיות שביתה פחות קיצונית, כמו למידה 4 פעמים בשבוע או סיום לימודים בשעה מוקדמת יותר. שביתה שכזו תאפשר לשמור על שביתה עוצמתית, ארוכה ואחת שלא פוגעת בתלמידים. הסכמה על עיצומים אינה חכמה; לדרוך על תלמידי התיכונים זו לא חכמה. שביתה אמיתית פועלת לא רק בשביל הכסף, אלא גם בשביל התלמידים. אנחנו העתיד; אם לא יהיה לנו חינוך נורמלי, לא תהיה לישראל כלכלה נורמלית. אם לא תהיה לנו יציבות, אז לישראל לא תהיה יציבות. אנחנו חשובים ומגיע לנו חינוך טוב, איכותי ויציב.
שביתת התלמידים הנוכחית, ההולכת וגוברת, תאוצה היא שביתה לגיטימית. היא קוראת לחינוך צודק לתלמידי התיכונים במדינת ישראל. ההבדל המשמעותי בין שביתת המורים לשביתת התלמידים הוא המטרה. מטרת שביתת המורים היא בעיקר תנאי המורים, שמבחינת מוביל השביתה, חשובים יותר מתנאי התלמידים, אשר הוא דורס בדרכו למטרתו. לעומת זאת, מטרת שביתת התלמידים היא למידה נורמלית, ללא זעזועים נפשיים, עם טיולים שנתיים ועם ציונים. מטרת שביתת התלמידים היא תנאים בסיסיים לתלמידים, בלי רמיסת תנאי המורים. ניתן לראות שצד אחד מנסה לעשות שביתה נורמטיבית, בעוד הצד האחר מנסה לעשות שביתה פרובוקטיבית, על מנת להשיג כותרות, בלי מחשבה על התלמידים שנפגעים.
יש גם מחיר חברתי כבד לחלק מהתלמידים. בשנה שבה יש כל כך הרבה לימודים, לחץ ואיום מלחמה אזורית עם לבנון ואיראן, אין הרבה מקום לחברים. שביתה כמו שביתת המורים, שפשוט מחסלת את האופציה להכיר חברים חדשים ולנסות לרכך את הנחיתה בתיכון חדש, פוגעת בתלמידים. נוסף על כך, עיצומים אשר גורמים לטיולים שנתיים, המהווים גיבוש חברתי והנאה, פוגעים במצבנו החברתי. כיצד אנחנו אמורים ליצור קשרים משמעותיים עם חברינו, כאשר העיצומים מונעים זאת פעם אחר פעם? אני רוצה להבהיר כי מובן לי שלא כל המורים בעד העיצומים והשביתה, אבל חלק משמעותי תומך בכך. כשיש מורים שמנסים לפגוע בזכות הבסיסית של התלמידים לשבות, ומנסים לפגוע בניסיון שלנו להשיג חווית תיכון נורמלית, על ידי מתן חיסורים לא מוצדקים, אז משהו במערכת החינוך לא בסדר.
לסיכום, שביתת המורים פגעה משמעותית בתלמידים בדרכים שונות. היא פגעה בוודאות שלנו ובאמון שלנו במערכת החינוך, במיוחד בתקופת מלחמה, שבה חוסר הוודאות נמצא מעבר לכל פינה. היא פגעה בקשרים החברתיים שלנו ובמעבר של חלקנו לבית הספר. השביתה הזאת יכלה להתבצע בדרכים אחרות, אך במקום זאת היא רמסה את התלמידים. העיצומים פוגעים בנו ויוצרים פחד וחוסר וודאות סביבנו. ויותר מהכול, היא הראתה שלאף אחד לא אכפת מאיתנו. נשארנו לבד.
Commentaires