על אבידות, מציאות ותחושת החמצה

מכירים את התחושה הזאת כשאתם מזמינים את המנה שנראית לכם טעימה יותר במסעדה, אבל מפחדים שפספסתם כשלא בחרתם במנה השנייה? שאתם מסתכלים בסטורי באינסטגרם ורואים את החבר שלך בצימר בצפון כשאתה לומד למבחן? למה התופעה הזאת כל כך בעייתית, איך ניתן להתגבר עליה ואיך זה קשור לקורונה? על כל זה ועוד בכתבה הבאה.- נועה שפרבר י'4

החמצנו דברים רבים בעקבות תקופת הקורונה, אני לא צריכה לספר לכם את זה: כל מי שביטלו לו את הטיסה לחו"ל שהוא חיכה לה, את הכרטיסים לתיאטרון שלא נפתח כבר שנה או להופעה של הזמר האהוב עליו שסוף סוף היה אמור להופיע בארץ, מי שנשאר בבית במקום לצאת לבילויים חברתיים בקניון, בקולנוע או במסעדות (שחלקן כבר קרסו בכלל בגלל הסגרים המתמשכים) יוכל לספר לכם את זה בעצמו.

לא צריך מומחה לבריאות הנפש כדי לדעת שכאשר אתה נשאר בבית למשך יותר משנה, לא פוגש אנשים, לא הולך לבית הספר או לעבודה, נמצא בבידוד למשך שבועיים או במצוקה כלכלית, ההשלכות הן גם נפשיות, אם הן מתבטאות במועקה נפשית לא נעימה ואם בהתקפי חרדה. גם לא צריך לספר על הנזקים לטווח ארוך שגורמת הקורונה לגופינו, ואת הפחד שהמחלה תגיע לסבים ולסבתות שלנו, איתם איננו יכולים לחגוג את פסח או את ראש השנה, בגלל אנשים שמפרים הנחיות או מסרבים להתחסן.

אחד הדברים המהותיים שהחמצנו בגלל כל אלו, הוא האינטראקציה החברתית. מחקרים לא מעטים מראים שהחוסר באינטראקציה חברתית, בחיבוקים, בחיוכים שמוסתרים על ידי המסיכות משפיעים על המוח ומנוונים את החלקים האחראים על כישורים חברתיים בו, והזום לא מצליח לגשר על אלו אפילו במעט.

למרות הקשיים הלימודיים הרבים שילדים נתקלו בהם במהלך הסגר והלמידה הדיגיטלית, בעיה גדולה ונוספת מבחינתי היא העובדה שאף אחד לא נתן את דעתו על העניין החברתי, שחשוב לנו כבני נוער בצורה משמעותית מאוד, ובכלל כבני אדם שצריכים בני אדם אחרים מטבעם.

חוסר זה, גרם לכולנו לעלייה בשימוש ברשתות חברתיות, ולהתגברות התופעה הנקראת "FOMO" - Fear Of Missing Out", שנהפכה למגיפה בפני עצמה. אבל מה זה בעצם?

FOMO, או "הפחד מהחמצה", היא מילה חדשה שהוכנסה למילון רק בשנת 2013, אבל למעשה מדובר בפחד שהיה קיים מאז ומעולם והוא חלק מהטבע האנושי.

נסו לדמיין שהייתם איכר במאה ה-14, בוודאי הייתם חושבים לעצמכם איך זה להיות בעל האחוזה, אבל לא היו לכם הרבה אופציות אחרות וסגנון החיים סביבכם היה בסך הכל דומה לשלכם ("מעניין אם האבעבועות השחורות של שמעון פחות גרועות משלי..."). היום קל לנו הרבה יותר להשוות את החיים שלנו לחייהם של מיליוני אנשים אחרים ולאינספור סגנונות חיים, כך שניתן להגדיר את הFOMO כגרסא המודרנית ל"דשא של השכן." הרשתות החברתיות החברתיות מספקות לנו הצצה לחייהם של אנשים, אשר בדרך כלל מציגים את ההנאה שלהם, מהטיסה למלדיביים או חגיגה במסיבה. האפשרויות הכה רבות לדברים שיכולנו לנצל את הזמן בשבילן גורמות לנו להשוות את עצמנו ואת חיינו "המשעממים" אל מול האנשים הללו, ולהרגיש רע עם עצמנו על כך שאנחנו יושבים בבית ולא חלק מכל ההנאה הזו.

הייתם מצפים שבתקופת הקורונה תופעה זו תפחת באופן משמעותי, בשל הגבלות התנועה שהוטלו עלינו - אף אחד לא היה אמור להיות מסוגל לעשות יותר מבינג' בנטפליקס... אבל העובדה שאנשים התחילו להראות את הצד החיובי וה"מדהים" של הקורונה, כמו לקום ב6 בבוקר לריצה, ללמוד לעשות דברים כמו ללמוד לבשל, לקרוא ספרים, ללמוד שפה או לנגן משפיעה עלינו הרבה יותר.

גם האנשים שמפרים את ההנחיות ויוצאים לבלות בשיאו של סגר או של תחלואה גורמים לנו להרגיש "נחותים" (וגם מעוררים את הרצון הישראלי המוכר שלנו - לא להיות פראיירים, לקנא ואולי לרצות לצאת בעצמנו), בייחוד אם הם אנשי ציבור כמו פוליטיקאים או ממש אוכלוסיות שלמות.

אבל FOMO לא קשור אך ורק לרשתות חברתיות, לפעמים זאת ממש דרך חיים.

קורה שמעסיקות אתכם מחשבות שאולי תפספסו משהו? שאולי תחמיצו הזדמנות? שאולי האפשרות הזאת טובה, אבל תיתכן בעתיד אחת טובה עוד יותר? שבן/בת הזוג שלכם מקסימים אבל אולי יש יותר טובים מהם? אנשים רבים מפחדים שהם מחמיצים הזדמנויות באופן בלתי פוסק, למרות שבעצם החשש הזה, הם מפספסים את ההווה ומאבדים את מה שיש להם כרגע. השאיפה הבלתי פוסקת שלנו כבני אדם ליותר היא טבעית ומניעה אותנו קדימה בחיינו, אבל חוסר הסיפוק מזיק לנו ולבריאות הנפשית שלנו.

לכן, המסקנה המתבקשת היא שכדי ליהנות מההווה וגם כדי להשתפר ולא להיות תקועים באותו המקום, יש לשאוף למצוא איזון: במאה ה-21, החיים הם כה מהירים ולחוצים - חשוב להספיק הכל בדדליין כשהחברה מנסה לשכנע אותנו לעשות יותר ויותר, ולכן ההצעה שלי היא לקחת נשימה ולהירגע קודם כל.

לאחר מכן, להבין ששום דבר לא קריטי כמו שזה נראה לכם כרגע, ושאם תעשו את הכי טוב שלכם, או אפילו כמעט הכי טוב, זה יספיק. כשאתם מקבלים על עצמכם דברים שאתם "צריכים לעשות", תראו זאת כהזדמנות שקיבלתם, ותעריכו עד כמה רחוק הגעתם במקום כמה מרחק עוד נותר. תחשבו על כל הדברים שיש לכם כרגע כולל הקטנים ביותר, ותודו עליהם. ובאותו זמן תחשבו על מה שאפשר לעשות כשדרוש לשנות לטובה. לא תמיד תהיה לכם שליטה על כל דבר, ועל כן שחררו מלחצים (סטרס ותסכולים). לא כל דבר שתראו אצל אנשים אחרים יתאים לכם, וכל אחד צריך להיות עסוק ושלם עם עצמו. להבין שגם מה שיש לכם הוא מספיק טוב ולהיות מרוצים ממנו. אפשר להסתכל על מה שעושה האחר וזהו בלבד, בלי לקנא, ויותר מכך: אפשר ללמוד, לקבל מוטיבציה ולרצות להתנסות גם.

אני מאמינה שמציאת האיזון בין שאיפה וקבלה היא המפתח לחיים מאושרים. כשאנחנו מבינים מאיזה עולם מדהים אנחנו חלק וחושבים על כל האנשים הנפלאים שיש לנו בחיינו, קל הרבה יותר להגיע לכל מטרה שנרצה להגיע אליה. והרשתות החברתיות? אלה כבר לא ישפיעו עלינו באותה מידה שהשפיעו קודם, כי כאשר נהיה מרוצים מהדשא שלנו, הדשא של השכן לא יעניין אותנו בכלל.

אני מאחלת שבפסח הזה, נלמד לקבל את כל מה שהחמצנו, ונתחיל להעריך את השגרה שקיבלנו ושכל כך התגעגענו אליה, בחזרה.