עכשיו זה בדיוק הזמן לדבר על זבל

בישראל ובעולם יש המון אשפה. בואו נלמד קצת על איך ישראל מטפלת בה והאם הטיפול טוב ביחס לעולם מסביב.

כיוון שלא קל ככה סתם לטפל בכל האשפה שיש כאן, ישראל מחלקת את ניהול הפסולת שלה לחמש דרכים: הפחתה, שימוש חוזר, מיחזור, המרה לאנרגיה והטמנה.

הדרך הכי פשוטה וזולה לטפל בפסולת, היא למנוע את ייצורה מלכתחילה. דרך זאת באה לידי ביטוי בניסיונות לעודד את האוכלוסייה לקנות מוצרים חד פעמיים באופן מבוקר ומועט, לתקן מוצר במקום להחליף אותו בחדש ולגרום לבתי עסק לשלב חומרים יציבים יותר במוצרים שלהם.

חוק השקיות (העתיק יומין) למשל נועד בין היתר להפחית את צריכת אחד מגורמי הזיהום הנפוצים ביותר בארץ-הפלסטיק.

אחת הבעיות עם שיטת ההפחתה היא שאין דרך קלה למדוד את מידת ההצלחה שלה חוץ מלראות את התוצרים של מחזור וחסכונותיו (בניינים חדשים שנבנו, מוצרים מפלסטיק ממוחזר וכו') ,הרי שאי אפשר לראות איזה נזק נמנע מלהיגרם.

בעיה נוספת היא שקשה להשפיע על האזרחים אשר נהיו לעבדים של תרבות הצריכה אך יותר מזאת להשפיע על מקבלי ההחלטות שיוכלו לעשות חקיקה לטובת הסביבה. אפשר לראות זאת במס שהטילו על קניית מוצרים חד-פעמיים שהיה במטרה להפחית את השימוש בהם ואת זיהום האוויר שנוצר מהם, על פי עיתון כלכליסט (משנת 2021), החוק היה יעיל והוביל לירידה של 30%+ בצריכת מוצרים חד פעמיים, אך החוק התבטל בינואר 2023 בטענה שצריך לדון עליו ואולי להחזירו בשנה הבאה.

בדומה לאמצעי ההפחתה ישנו גם שימוש חוזר. השימוש החוזר מתבטא בניצול מלא של מוצר או במציאת מטרה אחרת שיוכל לשרת (למשל יצירת עציצים מבקבוקים או בניית מתקן לגן שעשועים מגלגלי רכב). כיום יש בארץ את רשת יד 2 שיוצרת זרימה קלה לתהליך הזה. השימוש החוזר נועד להפחית את הפסולת הפוטנציאלית שהייתה מועברת להטמנה במקום, עליה ידובר מאוחר יותר.

נעבור למיחזור, המהווה את הרמה השלישית בהיררכיית הטיפול באשפה. המחזור עובד בשלבים: תחילה, הצרכנים מפרידים את הפסולת לפי סוג החומר וזורקים אותה לפחים מתאימים. אחר כך גופים בעלי הרשות אוספים את האשפה מהפחים ושולחים אותה לשלבי מיון, משם כל חומר עובר בנפרד תהליך עיבוד בו המוצר מתפרק לצורתו הגולמית. בסוף, החומר מנוצל על ידי הרשויות ליצירת מוצרים חדשים.

המדינה השקיעה ומשקיעה בתשתיות המיחזור במספר דרכים, מבחינה חוקתית יש מספר חוקים:

חוק הפיקדון, חוק אשר מקצהו האחד מעודד אזרחים להחזיר בקבוקים ומוצרים משומשים אל היצרנים ומקצהו האחר מחייב את היצרנים לקבל בחזרה את המוצרים שלהם (בקבוקים, גלגלים וכו'). כך שנוצר מסלול מעגלי לשימוש ולייצור.

חוק האריזות, אשר נועד להקל על תהליך זה בכך שהוא מסדיר את החומרים מהם אפשר לעשות אריזות וכיצד לסמן אותם. בנוסף, משרד ההגנה לסביבה מממן חלק ניכר ממפעלי המיחזור ובנייתם ומשקיע כסף בבניית תשתיות להפרדת פסולת ממוחזרת או טיפול בפסולת אורגנית שאינה מתמחזרת.

פסולת אורגנית, אותה לא ממחזרים, אלא עושים איתה תהליך המרה. בתהליך זה מפיקים ממנה אנרגיה מחדש.

התהליך נעשה במספר דרכים; אחת מהן היא שריפה הפסולת – נוצר חום ששומר על האש דולקת וניתן ליצור ממנו חשמל. חשוב לציין שהיא גם גורמת לזיהום האוויר, אשר משפיע על הסביבה (משבר האקלים) ועל בריאות התושבים.

דרך נוספת היא ריכוז חומרים ספציפיים מהפסולת האורגנית. מהחומרים מפיקים דלק מיוחד (RDF-Refuse Derived Fuel) המספק תעשיות ומפעלים, דבר המהווה מקור אנרגיה נוסף כתחליף לפחם ונפט (מתכלים). הRDF פחות מזהם בעת השריפה והשימוש בו חוסך את תהליך ההטמנה.

ישנן דרכים נוספות בהן מפרקים חומרים באמצעות חום ללא מעורבות של חמצן. בסופו של דבר נוצרים גזי דלק וחומרים אחרים שגם הם תורמים להשבת האנרגיה חזרה מהפסולת אל האדם.

RDF

הדרך האחרונה לטיפול בפסולת, ממנה המדינה רוצה להימנע כמה שיותר, היא הטמנה. בדרך זו בעצם קוברים את הפסולת באדמה. חופרים בור עמוק ורחב עם מנגנונים למניעת זיהום מסביב, עליו דוחסים אשפה חדשה שממלאת אותו במשך שנים, לאחר זמן מה כשאין יותר מקום במטמנה, מכסים אותה בעפר ושותלים מעליו עצים.

הפסולת שנשלחת למטמנה בדרך כלל אינה מתפרקת, היא עשויה מחומרים יציבים כמו מתכת, זכוכית ופלסטיק. אמנם בארץ יש מטמנות עם לא מעט פסולת אורגנית, כזו שמתכלה ושאפשר לעשות ממנה דלק יחד עם חומרים שבכלל אפשר למחזר.

אפשר לראות שיש חוסר יעילות במערכת, ולשיטה חסרונות רבים.

מטמנות תופסות הרבה שטח, כל מזבלה מכסה קילומטרים רבועים של שטח. היות והאדמה שמעל אינה איכותית ויציבה, אין לה שימוש פרקטי חוץ מבניית גני שעשועים וגידול צמחיה, כך שמהר מאוד אנחנו מאבדים שטח פוטנציאלי על אשפה שלא הולכת לשום מקום בזמן הקרוב (בטח שלא בזמן הרחוק). לפי אתר ווינט, המדינה שלנו תנצל את כל השטח המוקצה לפסולת עוד בערך שלוש שנים בזמן שקצב האגירה רק ילך ויגדל.

חוץ משטח, הטמנה באדמה יכולה לגרום לכל מיני נזקים. לאחר שיורד גשם, הפסולת יכולה לערבב כימיקלים רעילים עם מי התהום ולזהם אותם.

כאשר חלק מהחומרים מתפרקים הם פולטים לאוויר גז מתאן, גז שמזהם את האוויר אבל יותר מכך מהווה גז חממה מסוכן אף יותר מפחמן דו-חמצני. (מעודד לציין שבמהלך השנים הראשונות של יצירת המטמנה, מנצלים את המתאן להפקת אנרגיה, דבר המביא לרווח כלכלי, אמנם אחריהן חוזרים לנוהלים הרגילים בהם הוא נפלט באופן מבוקר אך ללא שימוש).

עכשיו כשהוסברה הירארכיית הטיפול בפסולת בישראל חלקכם בטח תוהים למה נכתב הרבה על מטמנות ועל כל החסרונות שלהן. הסיבה לכך היא שלמרות כל מה שנאמר לעיל, הטמנה מהווה את עיקר הטיפול בפסולת של המדינה, כ-80% למעשה, במדינות ה-OECD מדובר ב-42% בלבד.

אחת הבעיות בישראל לפי אתר הממשלה היא שהמס שהמדינה מטילה על הטמנות הוא מאוד זול ביחס למדינות אחרות. כך שלבעלי מפעלים אין כלל אינטרס לפעול בתשתיות של מחזור.

דבר שמוזר לי הוא שמס הוא דבר שהמדינה אחראית עליו, כלומר אם היא הייתה רוצה היא הייתה יכולה להעלות אותו כדי לתעדף דרכים אחרות על פני הטמנה. אני מניח שיש אינטרס כלכלי כלשהו סביב זה, אמנם לא מצאתי לכך תשובה. כהצדקה לכיוון מחשבה זהו דוח שנכתב על ידי ה-OECD אשר מציין באחת ההמלצות שלו בדיוק את זה:

(*OECD - ארגון לשיתוף פעולה כלכלי בין מדינות שדן באתגרים שונים ביניהם משבר האקלים)

ישראל מפגרת באופן ניכר מהמדינות האחרות ברמת ההשקעה שלה בתשתיות למען הסביבה, ויש לה עוד הרבה לאן להתקדם לפני שתוכל ללכת בעקבות הסטנדרט של "2050 ללא פליטות 100% אנרגיה מתחדשת" אמנם יש מעט תקווה בעניין.

לאחרונה עודכן שישראל העלתה את היטל ההטמנה שלה, אם כי לא ידוע בכמה ועד כמה זה ישפיע על המצב. בנוסף ישנה תוכנית של המשרד להגנת הסביבה לביצוע מספר שיפורים בנושא עד 2030. הראשון הוא להפחית את אחוז ההטמנה מ-80% ל-20%, השני הוא להעלות את אחוז המיחזור מ-7.2% ל-54% ולדאוג שלא תהיה כלל פסולת לא מנוצלת כגון פסולת אורגנית שהולכת להטמנה.

כל הפעולות הללו יביאו את ישראל אל אותו הקו שבו עומדות מדינות ה-OECD. אני מתכנן לשים לב לשינויים במדיניות להגנת הסביבה ולראות אם מעבר למס שפתיים יכול לקרות משהו מפליא באמת.

אם מעבר כה קיצוני יתרחש ב-6 שנים הבאות, תהיה לנו סיבה אמיתית לחגוג את יום המיחזור של ישראל.