במסגרת גיליון חודש נובמבר העוסק בגיבורי מלחמת חרבות ברזל החלטתי לסקור סיפורי גבורה של אזרחים, שברגע האמת הוכיחו שעל אף הפחד ועל אף הסיכונים יש להם את הנחישות ואת האומץ לנסות ולהציל כמה שיותר אנשים. סיפורים אלה של אנשים כגון רמי דוידיאן ורחלי מלק-בודה, מוכיחים שלכל אחד מאיתנו יש את הפוטנציאל להיות גיבור ולעזור לאנשים אחרים, ולמרות המכה הקשה, האימה והכאב שחוותה המדינה – אנשים ממשיכים לחיות.
בבוקר יום שבת ה7 באוקטובר 2023, חדרו מרצועת עזה לישראל אלפי מחבלים מארגוני הטרור חמאס והג'יהאד האיסלמי הפלסטיני. אותם טרוריסטים ארורים חדרו ליישובים וטבחו ביושביהם מבלי הבחנה. בין היתר הם הגיעו למסיבת "נובה" שהתנהלה בסמוך לגבול, באזור קיבוץ רעים, ורצחו בדם קר מאות צעירים שהיו במסיבה. רק לאחר שעות ארוכות של לחימה קשה, טיהרו כוחות צה"ל את הישובים מהטרוריסטים.
מדינת ישראל ספגה כ- 1,200 הרוגים (אזרחים וחיילים) וכמו כן נחטפו על ידי מחבלי חמאס 239 אנשים, נשים, ילדים ותינוקות, אשר עודם מוחזקים בשבי. סרטוני זוועות הרצים ברשתות החברתיות חושפים התעללות קשה מצד מחבלי החמאס המתבטאת באלימות כלפי ילדים, אלימות מינית הכוללת אונס, רציחות, התעללות ועוד פשעים חמורים נוספים.
ההתקפה של חמאס מהווה התקפה חד משמעית ובלתי ניתנת להכחשה על המוסר האנושי הבסיסי, וגם הפרה חמורה ביותר של המשפט הבינלאומי בכלל, ושל המשפט הפלילי הבינלאומי בפרט. טבח המוני שכזה הוא פשע ברמה של רצח עם, זאת היות והרצח ההמוני היה מכוון במפורש נגד ישראלים ויהודים בפרט, ומבוסס על האידאולוגיה האנטישמית של חמאס הכתובה בבירור באמנת החמאס.
על אף ההפתעה המוחלטת באותו בוקר, והמכה הקשה שחטפה ישראל, היו אזרחים רבים אשר מצאו את האומץ והתושייה לסייע לנמלטים מן התופת - גיבורים כחול לבן. מדובר באזרחים שהתגלו ברגע האמת כבעלי תושייה, נחישות וכוח רצון לעזור ולנסות להציל כמה שיותר אזרחים, גם אם אינם מכירים אותם. חשוב לזכור שאותם גיבורים-אזרחים, פעלו בלי כלי נשק, בלי הכשרה מוקדמת, בלי שמץ של מושג מה הם הולכים לראות ולחוות באותו יום ארור תוך לקיחת סיכון עצום. בעיני עובדה זו באה להראות שכל אחד מאיתנו יכול לפעול בגבורה ולסייע לאנשים גם אם הם זרים מוחלטים.
אחד מהאזרחים הגיבורים האלה הוא רמי דוידיאן, ממושב פטיש שבצפון הנגב. בראיון שנתן לעיתון "מעריב" סיפר דוידיאן על אירועי ה7.10 וכיצד פעל על מנת לנסות להציל כמה שיותר אנשים ממסיבת נובה, שהפכה למרחץ דמים.
בשעות הבוקר המוקדמות של ה7.10 רמי קיבל שיחת טלפון בה ביקשו ממנו לסייע בחילוץ בן של חבר של חבר שהיה במסיבת נובה. רמי מספר שעוד בדרך לנקודת הציון שניתנה לו הוא ראה "עוד צעירים נמלטים, פצועים על עצים, בפרדסים, במטעים ואספתי אותם גם". מיד לאחר שהבין את הסיטואציה הוא פתח ביחד עם חבריו חמ"ל פרטי על מנת לארגן לצעירים מקומות לשהות בהם, הם התחלקו לצוותים ותיאמו את הפעולות שלהם כגון חילוץ וטיפול בפצועים.
מתיאוריו של דוידיאן ניתן ללמוד על המצב הדיסטופי והבלתי הגיוני של אותה שבת ארורה, ואת סדר הגודל המזעזע של הטבח במסיבת נובה.
"אילו מראות ראית במהלך החילוצים?" נשאל דוידיאן. "נורא. מצאנו המון גופות, ראינו פצועים מירי בגב, בכתפיים, עם נקעים, עם שברים. הלכתי לכסות גופות עם מגבות שהיו לי באוטו ואז חזרתי להוציא אותן. זה מאוד קשה".
רק מעצם התיאור של הזוועות שדוידיאן ראה אפשר להבין שהיה מדובר בזירה קשה לצפייה, שעלולה להותיר צלקת בכל העובר דרכה, ולכן השאלה הבאה של המראיין מתקשרת בדיוק לתחושה זו: "האם פחדת?". "מאוד פחדתי כי הכל היה תחת אש של המחבלים וגם אש של צה"ל, ירי משני הצדדים. אי אפשר שלא לפחד. אני ללא נשק וללא שכפ"ץ או קסדה, אלא ככה 'רגיל', כמו שאני, אני הולך לחלץ".
באחד ממקרי החילוץ, שנשמע כאילו לקוח מסרט ולא מהמציאות דוידיאן מספר שהוא קיבל שיחת טלפון ונקודת ציון מבחורה שהייתה לבדה עם עוד מספר בחורים, היא לא הבינה שהם למעשה היו שישה מחבלים. שהוא הגיע לשם הוא היה בהלם כשהוא ראה את המחבלים שעמדו ממש מולו. הוא העמיד פני איש ביטחון ולמזלו ידע לדבר קצת ערבית. הוא שאל אותם בקול תקיף מאיפה הם, וכשהם אמרו עזה הוא אמר להם לשכב על הרצפה ולהישאר שם עד שהוא יחזור 'לקחת אותם'. בזמן שהם נשכבו על הרצפה דוידיאן הכניס את הבחורה לאוטו וברח משם כמה שיותר מהר.
דוידיאן מסיים את השיחה באומרו: "לא תכננתי לעסוק בחילוץ כי אני לא מהתחום הזה, אבל הבנתי שזקוקים לי וזה המעט שאני יכול לעשות כדי לעזור". לדעתי משפט זה מעיד על דמותו של דוידיאן כגיבור, אשר היה נחוש להציל כמה שיותר אנשים, על אף הפחד שהרגיש ועל אף הסכנות הוודאיות.
דוגמה לגיבורה נוספת שנתגלתה באותה שבת ארורה היא רחלי מלק-בודה, עיתונאית ב"מקור ראשון", שנסעה דרומה לצורך כתבה אך כשראתה והבינה את חומרת המצב החליטה לזנוח את הכתבה ולהתגייס מיד לחילוץ תושבים מבתיהם באזור הקרבות.
חשוב להבין שהתושבים של אותם ישובים בדרום, לא היו יכולים להיחלץ לבדם. תושבים נצורים בלי רכב או שבתיהם נפגעו מפגיעה ישירה היו זקוקים לחילוץ מידי כאשר מחבלים משוטטים באזור ביתם. רחלי לקחה איתה חייל וחיילת שלא הצליחו להגיע לבסיס שלהם והיו עם נשק, וביחד הם יצאו לבתים לחלץ אנשים.
רחלי מספרת על סוגי החילוצים בהם נתקלה: אנשים מבוגרים שהיו לכודים בביתם ולא ידעו מה לעשות, משפחה חרדית שכל ביתה נהרס עם ילדים שבכו ופחדו, מישהו שהיה זקוק לבלון חמצן ולא היה מי שיביא לו אותו. היא גם מספרת שבמסגרת הפעילות וההסעות: "היו מצבים שהשתטחנו על הרצפה ופחדנו שמחבלים מסתובבים ברחוב. פחדתי. אני לא יודעת למה עשיתי את זה. פשוט הייתי עם רכב וראיתי שאין מי שיעשה את זה, אז נטשתי את משימתי העיתונאית והלכתי להתנדב". כמו רמי דוידיאן, גם רחלי מלק-בודה מתארת תחושה די דומה של שליחות ורצון לעזור ולסייע למרות הפחד והסכנות הרבות הכרוכות במתן העזרה הזו.
לסיכומו של דבר, אין ספק שמלחמת חרבות ברזל, והשבת השחורה של ה7.10 בפרט היא אחד מהאירועים העקובים מדם והקשים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. הטבח של ה7.10 הוא מזעזע בקנה מידה בלתי הגיוני. אין ספק שייקח למדינה זמן רב להתאושש מהמכה הזאת. עם זאת, ברגע האמת התגלה החוזק הפנימי של העם שלנו, התגלו בנוסף לחיילים הגיבורים גם גיבורים במדים אזרחיים, גיבורים מכורח הסיטואציה. כמו רמי דוידיאן ורחלי מלק-בודה, היו עוד אזרחים שפעלו לחילוץ והצלה תחת אש וחרף הסכנות, פעלו בתושייה רבה ואומץ לב לסייע לאחר. אין דוגמא של אחדות ורעות יותר מזו. סיפורי גבורה אלה באים להראות שעלינו להישאר אופטימיים, לסייע אחד לשני, ושחשוב לזכור שיש תקווה באנשים טובים באמצע הדרך, אשר יסייעו לתקומתנו.
אם יש דבר אחד שהייתי רוצה שהקוראים של הכתבה הזאת ייקחו עם עצמם היא ההבנה שאין צורך בהכשרה או ביכולות מיוחדים כדי להיות גיבור, כל מה שצריך זה תעוזה, אומץ, נחישות, ורצון טהור לעזור למרות הפחד ולמרות הסכנות הפוטנציאליות הכרוכות בכך.
מאחל להשבתם במהרה של כל 239 החטופים – BRING THEM HOME.