הסיפור של הירש וענר

מאז המתקפה הארורה שקרתה ב7 לאוקטובר שלנצח נצחים תיזכר כשבת השחורה, 230 משפחות קיבלו את הבשורה הקשה כי יקיריהן נחטפו לרצועת עזה, כשהמספרים מתעדכנים מדי יום אם מדובר בחטוף נוסף או בחטוף שגופתו נמצאה בעזה. אני החלטתי לספר לכם על הירש גולדברג, גבר בן 23, אזרח ישראלי אמריקאי. הירש היה בטבח הנוראי במסיבת הטבע ברעים כשמתקפת הפתע של חמאס יצאה לדרך בשבת בבוקר.

כאשר המחבלים הגיעו למיגונית שהירש ,ענר ועוד כמה אזרחים היו בה, לפי עדי ראייה הירש הרחיק בחזרה רימונים שהשליכו המחבלים ונפצע ביד, המשיך להגן ועשה לעצמו חוסם עורקים עם החולצה לפני שהוא עוד כמה נחטפו לעזה.

כשהגיע הסרטון לאביו ג'ון, למרות הקושי הוא החליט לשתף מדוע דווקא מראה בנו הפצוע מביא לו תקווה. "מה שקרה היה קטסטרופה שלא תאומן למדינה. בעתיד יהיה זמן לכעוס, אבל אני לא עוסק היום בכעס. יש רק משימה אחת: להביא את הירש הביתה", כך אמר. "יש לנו את סרטון החטיפה, שום הורה לא רוצה לראות את הבן שלו במצב כזה. הוא מדמם, נקטעה לו היד. צפיתי בסרטון עשרים פעמים וזה מחזק אותי לראות שבמצב כזה קשה הוא הולך על הרגליים, בשליטה. זה סיוט, אבל מחזק אותי לראות איך הוא מתפקד". רייצ'ל, אמו של הירש לא הייתה מסוגלת לצפות, אבל הבינה שהיא חייבת.

הוריו של הירש מאוד פעילים כיום ומנסים לקדם את כל העניין של החטופים ככל שהם יכולים. ביום שלישי האחרון (14.11.2023) המונים התכנסו בבירה האמריקנית כדי להביע תמיכה בישראל במלחמתה בחמאס, לקרוא לשחרור החטופים ולמאבק באנטישמיות בארה"ב. נציגי משפחות החטופים נאמו, כך גם הוריו של הירש. אימו של הירש עלתה על הבמה והתחילה את נאומה.

הנה חלק קטן מנאומה שהיה בוושינגטון: "שמי רייצ'ל ואני אמא של הירש גולדברג, אזרח אמריקאי ישראלי פצוע וחטוף ממסיבת הפסטיבל שהתרחשה ב7 לאוקטובר, כרגע איך שאנחנו חיים הוא קשה לתאר לכם, אנחנו משפחות החטופים חיים את ה-39 ימים האחרונים בקצב איטי ומייגע, במשך כל הימים אף אחד מאיתנו לא ישן באמת, לכולנו יש כוויה דרגה 3 על נשמתינו והלב שלנו כאוב ופצוע, אבל הנשמות שכואבות באמת הם אלו של החטופים".

היא ממשיכה את נאומה וכועסת על כך שהעולם פשוט קיבל את זה שיש 240 חטופים. מגיל 9 חודשים ועד 87 שנים, נוצרים, יהודים, מוסלמים, בודהיסטים, והינדים. היא שואלת למה העולם מאפשר להם להישאר מתחת לאדמה ולא עושים משהו בשביל להחזיר אותם לביתם. היא סיימה את נאומה כך: "לפחות אני אדע כשאמות וכשאעמוד אל מול אלוהים הוא לא ישאל אותי איפה הייתי כאשר דם אחי נשפכו כמו שהוא שאל את קיין." היא ממשיכה ואומרת שהדבר החשוב ביותר שהעולם צריך לחשוב עליו זה התירוץ שלו שיספר לאלוהים כאשר שתק ועמד בצד.

ענר שפירא, בן 22, היה אזרח ישראלי, לוחם בסיירת נח"ל והיה צפוי להשתחרר מהשירות הצבאי בעוד כמה חודשים. הוא יצא עם חברו הירש גולדברג באותה שבת למסיבה ברעים ומשם הגיעו יחד למיגונית שכבר הייתה מלאה באנשים. במיגונית שניהם פעלו בצורה יוצאת מן הכלל.

הניצולים מספרים שענר דיבר בקול ואמר: "קוראים לי ענר, אני לוחם בסיירת נח"ל. אל תדאגו, אני אגן עליכם". אליו גם הצטרף חברו הירש. ענר לקח בקבוק בירה ושבר אותו כדי שיהיה לו כלי נשק להגן על עצמו ועל השאר כאשר המחבלים יחליטו שהם נכנסים. המחבלים התחילו לזרוק רימונים לעבר המיגונית,ענר והירש הדפו את כל הרימונים שיכלו, עד שרימון אחד התפוצץ הרג את ענר ופצע את הירש.

שניהם הראו אומץ לב יוצא דופן, כאשר הרחיקו בחזרה רימונים שהשליכו המחבלים למיגונית. הם ידעו שהדבר עלול לעלות בחייהם, אך הם לא היססו לעשות זאת כדי להגן על האחרים. שני החברים הלכו יחד למסיבה כאזרחים ויצאו ממנה שני גיבורים, גיבור שאינו בין החיים וגיבור חטוף.

החודש וקצת האחרונים היו קשים עבור כולנו. ההתקפה של חמאס הייתה אכזרית ורצחנית, וגבתה את חייהם של רבים. בנימה זאת אני רוצה לציין שגם בימים אלו, חשוב לזכור את מה שאנחנו יודעים. אנחנו מדינה חזקה, ונמשיך להתמודד ולהביס כל אתגר שבא לפנינו. אנחנו נמשיך לחיות את חיינו ולבנות את העתיד שלנו. אנחנו נמשיך להיות מדינה של שלום ושל ביטחון. אנחנו עם חזק ומלוכד, ההתקפה רק חיזקה אותנו עוד יותר וגיבשה את כולנו.

כולנו ראינו את התמונות של החטופים, שמענו את הקריאות לעזרה שלהם, והרגשנו את הכאב של המשפחות שלהם. אבל חשוב לזכור שכולנו יחד במאבק הזה. הממשלה, הצבא, והעם כולו עובדים מסביב לשעון כדי להחזיר את החטופים הביתה. יש לנו את המשאבים, את הידע, ואת הרצון להצליח. אנחנו לא נוותר, אנחנו לא נשקוט, אנחנו לא נפסיק לחפש עד שנמצא אותם. החטופים יחזרו.