יעל הלמן
לפני שנים רבות, כך אומרת האגדה, הייתה מסכה. מסכה מקוללת. מסכה שנוצרה בידי מכשף אפל ששמו נשכח לפני שנים, אך לא מפני שהיה קשה לזכור אותו, אלא משום שנאסר לאומרו לכל אדם הרוצה לחיות. אותה מסכה התגבשה מכל כוחו האפל ומכל קנאתו באדם הפשוט שחי את חיו בשקט ושלווה, מבלי שאף אדם רודף אותו על היותו הוא. היא הייתה חפץ הקסם האחרון שיצר, יצירתו המורכבת והאיומה ביותר, לפני שמת משימוש בכל כוח קסמו, שכן הקסם האפל היה כל כוחו וסיבתו היחידה לחיות.
המסכה, אותה מסכה נוראה, בלעה את כל הטוב בחיי חובשה. היא הייתה מפתה אנשים לשים אותה עליהם בעזרת קיסמה האפל ויופייה הרב, הרי עוצבה בטוב טעם והייתה מושכת לעין. לאחר מכן, הייתה הורסת אותם, את ליבם ואת נפשם בשיטתיות מחרידה. כל זאת לאדם שחבש אותה, כל עוד לא הוריד אותה.
האדם הראשון שמצא את המסכה, ממש לאחר שזו נוצרה, היה איכר פשוט וחביב שהיה אהוב על ידי חבריו ומכריו. בעל ואב מסור שחי את חייו בטוב ובמתן עזרה לזקוקים לה. אותו איכר נדיב עבר במקרה ברחוב בדרכו לשוק, והינה בדרכו ראה בזווית עינו את המסכה. הרחוב בו עבר היה אותו רחוב בו המכשף מת לפני זמן קצר. אותו רחוב בו הוא נשאב לריק, והשאיר מאחוריו רק את המסכה. האיכר בחן את המסכה היפה והחל להתקרב אליה כאחוז דיבוק. הוא הרים אותה מהקרקע והחליט לתת את המסכה הנטושה לאשתו, שכן זו אהבה מאוד אביזרי נוי. לאחר מכן עשה החלטה נוספת, החלטה שלמרות שנראתה פשוטה ובלתי מזיקה הייתה הרת גורל: הוא שם את המסכה על פניו במטרה לבדוק את איכותה ומידתה.
לאחר ששם את המסכה, האיכר כבר לא היה אותו אדם. במקום לראות את העולם כפי שהוא, ואולי אפילו מזווית חיובית יותר, האיכר החל לראות את כל הפרטים הלא שלמים, את כל הנקודות המכוערות בעולם. מדובר בדברים פשוטים ובסיסיים שאנשים רגילים אליהם ולרוב מתעלמים מהם, דברים שמציקים קצת בעין כמו צבע מתקלף או נורת רחוב שבורה, אך לא מפריעים לסדר היום השוטף. כל הפרטים האלה ועוד רבים אחרים החלו להראות לאיכר כמו הדברים הנוראיים בעולם שנעשו במיוחד נגדו. כל סדק במדרכה היה קיים במטרה להפיל אותו. כל סירפד התקיים בכוונה תחילה בשביל לצרוב אותו. הוא ראה גם זממים פרי דמיונו, מזימות מורכבות ובדיוניות שכל מטרתן להפיל אותו מבלי שיוכל לקום. כל אנשי העולם היו בראשו נגדו, בעלי מטרה אחת – להרע לו. כל זאת בגלל אותה מסכה שהשתלטה על מוחו ומחשבתו ולחשה לו שקרים.
תחילה האיכר ניסה להתנגד להשפעת המסכה. הוא חזר וסתר כל דבר שאמרה לו, מנמק את עצמו פחות במטרה לשכנע אותה, אלא דווקא את עצמו. הוא המשיך לטעון שדבריה אינה מתקבלים על הדעת, שלמרות שהעולם לפעמים קר ואכזר יש בו גם טוב, אך לאט לאט נימוקיו החלו נחלשים וכך גם נחישותו ובטחונו בדבריו. לבסוף הוא נכנע. האיכר החל לראות את העולם כמקום רע ואפל, רקוב מבפנים, קפוא ומלא רשע וכוונות זדון. הוא ראה אותו כמקום מאמלל בו הוא היחיד עליו הוא יכול לסמוך, האדם היחיד לדעתו שנשאר שפוי בעולם של משוגעים. אפילו על אשתו ובניו כבר לא סמך, שכן מזווית ראייתו הם קשרו קשר נגדו עם שאר העולם.
כשחזר לביתו, חזר האיכר כאדם חדש. התנהגותו השתנתה לחלוטין והוא החל להסתגר בעצמו ולדחות מעליו את העולם, כאילו היה צל אדם. הוא דחה והתייחס נוראות אל קרוביו ואהוביו והרס את חייו וחיי משפחתו. בני המשפחה ניסו להבין את פשר התנהגותו הלא אופיינית ומטילת המורא, אך העלו חרס בידם. כל שידעו היה שהכל התחיל לאחר שחזר מביקורו בשוק באותו יום עם מסכה על פניו. מסכה שלא הסיר מאז גם אם ביקשו בטענה שהיא מראה לו את האמת כפי שהיא. הם ניסו לשכנע אותו לחזור ולראות את הטוב בעולם, אבל הוא התנגד וחזר ואמר שלא ייפול לשקריהם בשנית.
לבסוף, נמאס לסובביו, האנשים שבעבר היו חבריו, מהתנהגותו המחפירה והם פנו לממשל ולמשמר האזרחי וביקשו לאסור אותו לטובתו ולטובת משפחתו. כך הגיעו אנשי המשמר לאסור את האיכר שבעבר היה תמים, שאם לא היה פוגש במסכה חייו היו מתגלגלים אחרת. האיכר התנגד להם, אך לא הצליח להשתחרר מאחיזתם היציבה. במעשה של ייאוש טהור, לקח האיכר את סכין המטבח שהייתה קרובה אליו לאחר שנפלה מיד אשתו המופתעת ודקר את עצמו בבטנו באומרו כי הוא מעדיף למות מאשר להיכנע לרשע.
אחד מבניו של האיכר רץ אליו מיד והוריד את המסכה מפניו, דבר שלא קרה מאז שמצא את המסכה. הפנים שהתגלו מתחת היו מוזנחות, אך נדיבות וטוב לב חזרו לעיני האיכר. מהרגע שהמסכה ורדה מפניו הוא חזר לעצמו, כאילו התעורר מסיוט. בנשימותיו האחרונות ניסה האיכר להזהיר את בנו מהמסכה, אך לו נשאר בו מספיק כוח בשביל לדבר ארוכות. המילים שאמר עוברות באגדה זו מפה לאוזן במדויק: "המסכה... המסכה הזו... בני, קח את המסכה הזו..." הוא השתעל, קולו לא עולה על לחישה קלה, "קח את המסכה ועשה איתה צדק...". במילים אלה, מילים אלה בדיוק, מת האיכר.
לאחר שאנשי המשמר הלכו, נערכה לאיכר הלוויה והוא נשאר בזיכרון כולם כאדם שהיה לפני שמצא את המסכה. בנו שהיה עד לגסיסתו חשב שאביו אהב את המסכה והתכוון במילותיו האחרונות שעליו לשמור אותה, אז שם אותה בקופסא שמורה כחפץ יקר. לאחר שהתחתן, נתן את המסכה לאשתו כמתנת נישואים בשביל להראות לה עד כמה היא חשובה לו.
המסכה המקוללת עברה עוד ידיים רבות לאורך מאות שנים, רוב הידיים מתו לפני זמנן ללכת, אך אדלג ואספר לכם את סיפורה האחרון, סיפור השמדתה ומותו של האדם האחרון שנשא אותה ויישא אותה לעד.
הסיפור האחרון התחיל כשזמר נודד קנה את המסכה בדוכן בשוק בדרכו להפיץ את שיריו וסיפוריו. המסכה היפה שבתה את עינו והתאימה להפליא לסיפור החדש שמצא, סיפור טרגי ונוגע ללב על אישה יפהפייה שמתה בטרם עת. לקרת ערב התמקם הזמר הנודד ברחוב ליד קור אבן עם לפיד גדול שהצללים הארוכים שהטיל התאימו לאווירת הסיפור הקודרת.
בדיוק לאחר השקיעה החל הזמר הנודד לספר את הסיפור, משתמש בשירה ומשחק להעצמת החוויה. כשהגיעה העת לשחק את העלמה חסרת המזל, שם הזמר הנודד את המסכה על פניו לראשונה. מההלם מהקללה הנוראה, מעד הזמר הנודד ונתקל בניצב המתכת שהחזיק את הלפיד צמוד לקיר. מעידה זו הפילה את הלפיד הבוער על ערמת ארגזי העץ ששמשה כבמה. הזמר הנודד נשרף למוות במקום, לוקח יחד אותו את המסכה שנשרפה עד לכדי אפר. המסכה שלקחה בעצמה חיי רבים כל כך נשרפה וקיסמה האפל שב לאדמה.
כך נהרסה מסכת האימים המקוללת שנוצרה על ידי מכשף אפל וממורמר ועלתה בחייהם של רבים מספור. נהרסה במחיר חייו של אדם חף מפשע, שמת ממש כמו קורבנות רבים נוספים שגזלה את חייהם.