מעטפת לבנה ודקיקה של שלג כיסתה את מרחבי היער שסביב המבנה העלוב, בו עמדתי עם כוס קפה ומצב רוח מזופת, ונשענתי על אדן החלון שזגוגיתו סדוקה מעט. אפשר לומר שזה לא בדיוק המקום האידיאלי לחגוג בו את כניסת השנה החדשה.
הדלת נפתחה בגסות "למה אתה לא עובד?" שאל הבוס שלי
"אני-"
"לא חשוב, חזור לעבוד." הורה לי
נאנחתי והתיישבתי בחזרה לצד שולחן העבודה ופתחתי את הרישומים. "מחיר פיות יער עלה בארבעה וחצי אחוזים." ציינתי "זה זמן טוב למכור אותן בשלמותן."
"זה משתלם יותר מלמכור אותן בחלקים?" שאל
"ל- לא, אבל הפרש המחירים הוא רק אחוז-"
"אז לא." הבהיר בנחרצות
נאנחתי שוב, והוספתי לרשימה של עקירת כנפיים וביתור את שלושת הפיות הזעירות שנתפסו היום.
הבוס שלי זרק על השולחן כלוב ציפורים מכוסה ביריעת בד.
"הדבר הזה נתפס היום במעבה היער דרומית לעיירה. לי נראה שזאת סתם ציפור זקנה, אבל הלוכדים טוענים שזה טעון בהרבה מאוד קסם. אז תבדוק מה זה, ואיזה חלקים של זה שווים הכי הרבה כסף." הורה ואז יצא מהחדר בטריקת דלת רועמת.
נאנחתי ולקחתי לגימה נוספת מהקפה, מסתובב בחזרה אל החלון. לא הייתי בטוח שאני מסוגל להמשיך בעבודה הזאת. להיות בקרב אנשים דוחים, לעשות עבודה מלוכלכת, ובסוף בקושי לגמור את החודש.
שמעתי ציוץ חלוש מתוך הכלוב. הצליל לא היה מוכר, אך היה בו נועם. הסתובבתי בחזרה והסרתי את יריעת הבד. בפנים עמד גוש נוצות שלא תפס אפילו מחצית מהכלוב. הוא נראה בא בימים, ונוצותיו היו בגוון אפרורי.
"טוב, כדאי מאוד שאתה לא זן נדיר, כי אם כן הם ישחטו אותך וימכרו כל נוצה שלך במחיר של תפוח אדמה" אמרתי, ודברי העלו בי בחילה כשהוא הסתכל אל תוך עיניי בעיני הכפתור האדומות שלו, במבט תמים ושואל.
"לא משנה…" מלמלתי, וחשבתי לעצמי שגוש הנוצות הזה דווקא די חמוד.
בחרתי מהמדף ספר עב כרס ופתחתי אותו על השולחן, בוחן איורים של ציפורים שונות. עברה קצת יותר משעה עד שסיימתי לרפרף על כל הדפים, ואף לא איור אחד הזכיר את גוש הנוצות שתלה בי את מבטו.
הוא התנער קלות וכמה מנוצותיו נשרו ממנו והתפזרו סביבו, ולקחתי אחת מהן. הנחתי את הנוצה על השולחן ופיזרתי עליה אבקה, מתוך ידיעה שאם יש בה מספיק קסם היא בוודאי תנצנץ מעט או שצבעה ישתנה. מבלי ששניה נוספת תעבור, הנוצה התלקחה באש. היא האירה את החדר כאילו שהייתה חתיכה מכוכב.
נרתעתי לאחור ואחרי רגע יצאתי מההלם, אבל מרוב לחץ כיביתי את הלהבה בידיים חשופות. האש השאירה כוויות על כפות ידיי וחרך על השולחן. קיללתי ובחנתי את הנוצה, שבמקום להתפורר ולהתכלות התארכה ונהייתה אדומה.
"...וואו. אתה קסום באופן יוצא דופן, גוש-נוצות!" אמרתי בהתלהבות וחייכתי אליו, לפני שהבנתי את משמעות הדברים, והחיוך נמחה מפני.
החזרתי את הספר על הציפורים ולקחתי במקומו ספר דקיק יחסית על זנים נדירים וקסומים במיוחד.
עברתי בין הדפים אל העמוד הרצוי, והבטתי באיור ואז בגוש-נוצות, תוהה האם זה אפשרי שיצור כזה הגיע למחוז עלוב כמו שלנו.
"אני לא בטוח לגמרי, גוש-נוצות, אבל נראה לי שאתה-"
הבוס שלי פתח את הדלת "דיברתי עם הלוכדים והתבהר לי הפוטנציאל של היצור, אז שינוי בתוכנית- פשוט תשכח מהציפור. אנחנו מעבירים את זה למרתף." הודיע
המרתף היה המקום שבו ביצעו בפועל את מה שכתבתי ברשימות- סחיטת הקסם, קציצת הכנפיים, הכל. "ל- לא! אי אפשר לעשות את זה!" מחיתי "אני חושב שהוא זן נדיר! זה לא חוקי!"
הבוס שלי פרץ בצחוק "לא חוקי? מה אתה אומר! משהו חדש לך? שכחת איפה אתה במקרה?!"
התכווצתי במקומי "אבל-"
"שום אבל!" הוא אמר, נטל לידיו את הכלוב ויצא מהחדר. אבל לפני שהדלת נטרקה, רצתי ותחבתי את רגלי בין הדלת למסגרתה
"א- אמרתי שהוא זן נדיר!" צעקתי "צריך לשחרר אותו במקום בטוח-"
"לשחרר אותו?! אתה יודע כמה הדבר הזה שווה בכלל?! אולי אתן לך ולשאר בונוס על זה במשכורת החודש, אבל עכשיו אתה עף חזרה למשרד שלך וחוזר לעבוד, שמעת?!" הוא הסתובב להמשיך ללכת, אבל בלי לחשוב על זה יותר מידי משכתי את הכלוב מידו.
"תעזוב את זה!" הוא צרח עלי, והכלוב היה תלוי ביני לבינו, כששנינו מושכים בו. הוא היה חזק ממני, ותלש מידיי את הכלוב, חובק אותו "אתה מפוטר-"
משום מקום הכלוב התלקח באש, שורף את הבוס שלי, שצרח ושמט את הכלוב. האש אחזה במסדרון. סורגי הכלוב נמסו, אבל לא יכולתי לבדוק אם גוש-נוצות בסדר. הייתי חייב להסתלק משם. פרצתי בריצה לכיוון הנגדי, לאולם לא גדול, שלא היה בו אדם, רק כלובים על כלובים של כל היצורים הקסומים שהיו אמורים להימכר בשלמותם, ומיהרתי לפתוח אותם בזה אחר זה. פיות, ציפורים ויצורים נוספים מיהרו להתעופף אל מחוץ לכלובים בפניקה כשחדר התמלא עשן בהדרגה. פתחתי את הכלוב האחרון ואז רצתי לחלון הקטן בפינת החדר וניפצתי אותו בעזרת מוט מתכת ששכב על הרצפה. היצורים נהרו החוצה דרכו, ואני הבנתי שהוא לא גדול מספיק בשביל שאעבור בו.
רצתי אל המסדרון, שהיה אפוף להבות ועשן, ורצתי דרכן חזרה אל המשרד שלי, מכסה ככל הניתן את פניי. הגעתי אל המשרד שלי וכשלתי אל החלון. הרגשתי שאני נחנק, והטחתי אגרופיי בזגוגית החלון הרותחת, שוב ושוב, כשהאוויר אוזל מריאותיי. השתעלתי וכרעתי על ברכיי, ואז קמתי בקושי, והטחתי את כל גופי בזגוגית.
היא נשברה, וגופי המכוסה חתכים וכוויות נפל אל מחוץ לחלון, צונח אל השלג.
האוויר הקר חדר אל ריאותיי והרגשתי הקלה. קמתי, מתרחק בצליעה.
הבטתי לאחור במבנה שקירותיו קורסים.
ואז מתוך גג המבנה הבוער הגיחה הציפור. נוצותיה זוהרות באור בוהק והיא נוסקת כלפי מעלה, מאירה את שמי הליל, וחגה מעל הריסות המבנה. המראה היה מרהיב, והושטתי את ידי בכיוונה מבלי להרגיש בכך.
הציפור עפה לעברי ונרתעתי מעט משנחתה על זרועי. דמעה קטנה צנחה מעיניו ונחתה על חתך מדמם בעורי, וכל החתכים והכוויות בגופי זהרו לרגע ואז התפוגגו כלא היו.
הוא הביט בעיני הכפתור האדומות שלו אל תוך עיניי "אתה באמת עוף חול." אמרתי, נדהם.
גופו היה גדול יותר, נוצותיו ארוכות יותר ואדומות, וזוהרן מתפוגג לאיטו. הוא היה צעיר בהרבה, בריא וחסון.
"ואתה... אתה שרפת את העבודה שלי..." גמגמתי, מסתכל על ההריסות אפופות העשן, ואז אל עוף החול. הוא מצמץ בעיניו והטה את ראשו בשאלה.
"לא משנה…" מלמלתי. חשבתי לעצמי שאני דווקא חייב לו על זה. שמעתי במרחק את הצלצולים של מגדל השעון שבעיירה. שניים עשר צלצולים, מסמלים יום חדש ושנה חדשה. כמעט שכחתי מזה.
"כדאי שנזוז, לפני שיתחילו להגיע לכאן אנשים. אסור לי לתת להם למצוא אותך." אמרתי, למרות שלא ידעתי לאן נלך. אבל הרוח הקרירה בישרה טובות, וכשהתרחקתי ממה שנשאר מהמבנה, מעמיק לתוך היער כשעוף החול על כתפי, הרגשתי מעין הקלה. ידעתי שמצפה לי התחלה חדשה…
Comments