רותם נבו
יש לי דג שקוראים לו ניסים.
רוב הזמן הוא ישן, אך כשהוא ער הוא יודע להגשים משאלות.
אם מבקשים ממש חזק, עד שמרגישים לחץ באוזניים, ניסים ישמע. ואם הוא לא עייף מדי באותו הרגע, ומוצאת חן בעיניו המשאלה, יש סיכוי גדול שהוא יגשים אותה.
לניסים יש קשקשים גדולים ונוצצים ועיניים יפות וריסים ארוכים, ואם לא הייתם מכירים אותו טוב כמוני, הייתם אומרים שהוא די חמוד.
כשניסים לא מגשים משאלות, הוא אוהב להתלונן על מזג האוויר, לאכול יותר מדי אוכל לדגים, ולשאול אותי מתי כבר תהיה לי חברה.
האמת היא, שלמלמוליו הבלתי פוסקים ביום כבר התרגלתי, אך בלילה, המצב הרבה יותר גרוע.
ניסים נוחר כל כך חזק שאמא כבר החליטה לקחת אותי לבדיקות, ואבא מאיים להעיף אותי מהבית.
היחידה שיודעת על כוחו של ניסים חוץ ממני היא דידי.
דידי ואני רוכבים ביחד לבית הספר מדי בוקר וצופים ביחד בטלוויזיה בצהריים.
אמא אוהבת את דידי כי היא חושבת שהיא יפה וחכמה.
גם אני אוהב את דידי אבל לפעמים היא מדברת על דברים שאני לא מבין ומרוב ההתרגשות שלה היא אפילו לא שמה לב שאני לא מבין.
דידי אוהבת להמציא חידות וללמוד הרבה והיא תמיד רבה איתי כשאני מבקש מניסים לקבל מאה במבחנים.
יום אחד דידי נהייתה חולה ולא הגיעה לבית הספר וכשחזרתי הביתה מצאתי אותה ביחד עם אמא שלי, אוכלת צהריים.
כשהיינו שנינו לבד, היא אמרה לי שהיא דיברה עם ניסים ושהיא חושבת שאנחנו צריכים לשחרר אותו לים.
"מה פתאום!", אמרתי לה, "הוא ימות תוך שתי דקות!".
ניסיתי לדמיין את ניסים העצלן והמפונק מסתדר לבדו בים הגדול.
"ניסים גוסס גם ככה. לא שמת לב שכל האקווריום מלא בקשקשים שנשרו לו?"
"זה נכון ניסים?", הוא ענה לי בנחירה.
"אנחנו צריכים לשחרר אותו לים. זאת המשאלה האחרונה שלו."
"אל תדברי שטויות דידי. ניסים לא מבקש משאלות, הוא מגשים אותן," השבתי.
"כל משאלה מחלישה אותו יותר ויותר!"
"לא נכון! הנה תראי!"
קראתי לניסים והרגשתי אותו מתעורר בתוכי.
"הלוואי שלא תישן יותר לעולם!", קראתי בעוצמה.
ניסים המשיך לישון.
הרגשתי את נוכחותו בתוכי הולכת ומתרופפת.
לפתע הרגשתי במוחי ידיעה מצמררת.
"ניסים"
"תתעורר ניסים," ניסתה דידי.
"הלוואי שתתעורר ניסים!", צעקתי.
בחדר שררה דממה.
חיכינו ולא זזנו בנשימה עצורה.
כעבור מספר דקות, דידי יצאה בריצה מהחדר ומחלון חדרי ראיתי שהיא ממשיכה לכיוון ביתה.
לא משנה עד כמה חזק ביקשתי, העיניים שלו לא נפקחו.
ביקשתי כל כך חזק עד שהייתה לי סחרחורת.
המים שלהם ניסים היה זקוק כדי לחיות נראו כעת עוינים ומאיימים.
הקשקשים בתחתית האקווריום החלו להתפורר והמים נעשו עכורים עד שיותר לא יכולתי לראות כלום.
הושטתי את ידי הרועדת אל תוך האקווריום וניסיתי למשות את ניסים מהמים, אך בתוך המים העכורים והקרים לא הרגשתי את ידי יותר.
לאחר כמה דקות המים החלו לעקצץ ולשרוף על עורי אז הוצאתי את ידי.
באותו הערב, הלכתי אל ביתה של דידי לבקש סליחה.
החלטנו ללכת ביחד אל הים ולשפוך לתוכו את תוכן האקווריום.
אמא של דידי הסיעה אותנו לחוף.
הים היה שקט מאוד באותו הערב.
הגלים העדינים משכו את ניסים יותר ויותר רחוק- אל עבר השמש החמימה.
עם כל גל שהגיע, הזיכרון של ניסים נעשה מעומעם יותר ויותר.
לפתע שכחתי באיזה צבע היו הקשקשים שלו.
דידי הזכירה לי שהם היו כחולים ונוצצים כמו שמי הערב זרועי הכוכבים.
לאחר זמן ממושך של צפייה בים החשוך, דידי אמרה לאמה שיש לה בחילה ושהיא רוצה לחזור, וכן חזרנו.
למחרת, התרחש צונאמי בעיר.
הגלים הגבוהים רדפו אחר אנשים קטנים כמו בניינים גדולים.
ראיתי בחדשות שאנשים צרחו ובכו וביקשו נס מאלוהים.
ראיתי בחדשות את הגלים גועשים בזעם, מתנפצים בכוח עצום- סופרנובה ענקית שרק רוצה להיחרט בכמה שיותר מוחות.
לאחר שהים נרגע, הלכתי בעיר והקשקשים הכחולים והנוצצים היו מפוזרים בכל מקום- בכמויות אדירות.
הרמתי אחד מהמדרכה הרטובה בשביל להביא לדידי, אך דידי הייתה חולה שוב ואמא שלה לא הרשתה לי לפגוש אותה.
גם כעבור שבועיים דידי עדיין הייתה חולה, גם כעבור חודש.
כשהרשו לי לראות אותה היא נראתה קטנה יותר משזכרתי, כאילו אני ממשיך לגדול ולגדול והיא נעשית יותר ויותר קטנה.
הרופאים אמרו שהם לא יודעים מתי מצבה ישתפר.
בינתיים דידי נשארת בבית, מנסה לכתוב חידות אך מוחה העייף עובד נורא לאט.
היא כבר לא מדברת הרבה כל כך, אך את הזיכרונות מהתקופה בה ניסים היה חי היא עדיין זוכרת באופן ברור וצלול, בעוד שאני שכחתי לגמרי את הרוב.
מדי פעם כשהיא מרגישה יותר טוב אני בא לבקר אותה והיא מספרת לי סיפורים מהעבר ומשאלות שנשכחו כבר מזמן.
בזמן הפגישות האלה, במוחי עוברת רק מחשבה אחת- שיכולתי לעזור לה אם רק הייתי שם לב.
כל המשאלות המטופשות שביקשתי, עושות לי עכשיו בחילה.
המחשבה על הבזבוז הבוטה הזה גורמת ללבי לדפוק חזק חזק בתוך חזי.
דידי זוכרת היטב את כל הניסים הנפלאים שקרו לנו בעבר, אך במוחי רק זיכרון אחד- הנס שלא קרה.
חייכתי אליה וצחקתי צחוק גדול.
"כן, אני זוכר," השבתי.
Comments