סיפור הגבורה שלא סופר

מאז אותה שבת שחורה, מהשבעה באוקטובר אנחנו שומעים מלא סיפורי גבורה לא יאומנים של אנשים שהצילו חיי אדם. הזוועות שקרו באותו היום הגיעו בהפתעה כה גדולה ועוצמתית ויש כאלו המשווים את אותה המתקפה לאירועי השואה. בכתבה זו אשווה בין שתי המלחמות אך לא מבחינה צבאית. במהלך השואה היו הרבה חיות אדם שטבחו ביהודים אך היו גם אנשים טובים במהלך השואה. הרבה מאותם אנשים קיבלו הוקרה על מעשיהם. אך ישנם אנשים שלא קיבלו את ההוקרה שמגיעה להם וסיפורם נאבד בהיסטוריה. בכתבה זאת אספר על אדם אחד כזה.

אווה היא שורדת שואה בת 91 ששרדה את השואה בזכות אדם שהציל אותה ואת משפחתה. היא מעולם לא ידעה מי היה אותו האדם שהציל אותה ואת משפחתה ממחנות הריכוז במהלך השואה. בשנת 2019 אדם בשם טומאש פרני יצר איתה קשר בנוגע לנאצי שלקח את תחנת הקמח של משפחתה. במהלך שיחתו עימה, טומאש שאל איך היא שרדה את השואה, אווה ענתה לו שהיא זוכרת שהיא שמעה משיחה בין אמא שלה ודודתה שמישהו הציל אותן במהלך השואה, אך היא לא יודעת את מי היה האיש.

לאחר כשבועיים אווה מקבלת אימייל מטומאש בו הוא מציין כי האדם שבזכותו היא נשארה בחיים הוא לאופולד בראנץ. טומאש הוסיף ואמר שעשו ללאופולד שני משפטים לאחר השואה והוא נכנס לכלא לשלוש שנים לאחר המשפט הראשון ושבע שנים לאחר המשפט השני. לאופולד גר בווינה והיו לו ארבעה ילדים שהיו צעירים מאווה בשנים בודדות. טומאש נתן לאווה את הכתובת והמספר של הילדים של לאופולד ואווה יצאה לחקור. אווה ואחותה טסו לווינה כדי לפגוש את הילדים של לאופולד. בהגיען לוינה, הילדים של לאופולד סיפרו להן שאין בידיעתם על סיפורי הגבורה של אביהם. בנוסף הם סיפרו להן שיש להם תיעוד כתוב בצ'כית של כל המשפט, אך אין להם מספיק כסף כדי להביא מישהו שיתרגם את המסמכים.

לאחר שחזרו לארץ, אווה ביקשה מטומאש אם יש לו את המסמכים של המשפטים של לאופולד. טומאש מסר לאווה מסמך ובו כ250 עמודים שמתעדים את כל המשפט של לאופולד בצ'כית. מכיוון שאווה יודעת צ'כית, היא לקחה שבוע וקראה את כל המסמך ממנו היא הכינה סיכום על כל המשפט ונקודותיו החשובות.

כך מתחיל הסיפור של הגיבור לאופולד בראנץ.

לאופולד נולד ב20.2.1908 בוינה. בשנות נעורותיו היה נהוג בוינה שמקומות המפגש היו בתי הקפה ומרכז תרבות, כך שמלצרות הייתה מקצוע נחשק. לא כל אחד היה יכול להיות מלצר, בשביל להיות מלצר היה צריך ללמוד שנתיים או שלוש ורק אז היה אפשר להתחיל למלצר. לאופולד בראנץ הלך ללמוד מלצרות ונהיה מלצר. אך בשנות השלושים הייתה אינפלציה גדולה שבעקבותיה אנשים כבר לא הלכו לבתי קפה כי לא היה להם כסף. הרבה מלצרים פוטרו וביניהם לאופולד. לאחר שפוטר הלך לאופולד לעבוד במשטרה ואחרי האנשלוס (החיבור) בין גרמניה ואוסטריה, למי שהיה במשטרה ניתנו שתי אפשרויות: או ללכת לגסטפו (משטרת המדינה החשאית" של גרמניה הנאצית) או ללכת לצבא. לאופולד חשב שהוא יותר יכול לעזור בגסטפו מאשר בצבא ולכן בחר ללכת לשם. הנאצים הכניסו אותו לעיר של אווה בתור ממונה על היהודים.

בשנת 1945 כאשר נגמרה השואה, נלקח לאופולד בראנץ למשפט עממי שבו אין שופטים אמיתיים אלה אזרחים אשר מונו לשפוט באותו משפט. בכל ישיבה של המשפט היו אנשים אחרים מכיוון שאף אחד לא רצה לבוא לשפוט, לא הייתה רצינות רבה במהלך המשפט. באותה תקופה אנשים עוד כעסו מאוד על המשטר הנאצי ולא היה אכפת להם אם עוד אחד ילך לבית הסוהר – מה שהקשה על הגעה לתוצאה צודקת של המשפט.

במהלך המשפט הובאו הרבה עדים לטובת בראנץ וכארבעה עדים כנגדו. ארבעת העדים כנגדו שהיו מעיר אחרת טענו שבראנץ התעלל בהם בתקופת השואה. אך התברר מעדות של אחד מאנשי הגסטפו שהיו שני אנשים ששירתו יחד איתו שהיו דומים כמו שתי טיפות מים מבחינת מראה וגובה, אחד היה בראנץ והשני שמו היה יוליוס ברגר. יוליוס עשה הכל לפי הכללים של הנאצים לעומת לאופולד שעשה הכל ברפרוף. ארבעת האנשים אמרו שהם זיהו את לאופולד מהתמונה אפילו שהייתה לו קסדה על הראש ולא היה ניתן לזהות אותו במדויק ולהבחין אותו מיוליוס ברגר.

העדויות בעדו של לאופולד היו רבות. אדם אחד מהגסטפו שהעיד אמר " לאופולד היה אדם שעזר להמון אנשים – להרבה יהודים וגם להרבה נוצרים. מי שהיה בצרה הוא עזר. למשל, אדם בא להלשין לגסטפו על יהודי ולאופולד הכניס את אותו אדם לשמונה חודשים לבית הסוהר בטענה שזאת הייתה הלשנת שווא והיהודי ניצל. זה אומר הרבה על הבן אדם".

אישה נוצרייה העידה בבית המשפט שבראנץ עזר לה מאוד, כאשר הוא חקר אותה הוא היה עדין, נחמד והתנהג כבן אדם, הוא אף פעם לא נתן לה מכה ותמיד התנהג אליה בכבוד.

עד נוסף במשפט היה רייכאל היידן שהיה גם הוא בגסטפו שאמר שלאופולד מעולם לא היה מוכן לענות אנשים. איש גסטפו אחר העיד שכאשר הוציאו מישהו להורג הוא אף לא היה מוכן להיות נוכח כדי לא לראות את הזוועות ולשתף פעולה עם הנאצים. איש גסטפו שלישי אמר כי הוא יודע שלאופולד עזר לאסירים והוא תמיד ביקש שלא יענו אותם ויתנהגו אליהם בכבוד. בנוסף, אותו איש גסטפו מספר על מקרה שבו נוצרי אחד נחשד כקומוניסט, לאופולד בא לביתו של אותו נוצרי עם שני חיילים שלו. הוא ראה בסלון ספר שלא מצא חן בעיניו אז הוא שלח את החיילים שלו לסרוק את המטבח וראה שהספר היה עם כוכב אדום עליו. לאופולד לקח את הספר והפך אותו ככה שלא יראו את הסמל של הכוכב. הוא קרא לחיילים ואמר להם שאין כאן שום דבר ושהולכים הביתה. אם החיילים היו רואים את הספר זה היה הסוף של אותו אדם.

בסופו של המשפט הראשון נשלח לאופולד לכלא לשלוש שנים. לאחר שיצא מן הכלא זומן לאופולד למשפט נוסף באותו סגנון של משפט עממי.

למשפט השני הביא לאופולד עדים נוספים בעדו וארבעת העדים נגדו מהמשפט הראשון הובאו גם הם להעיד שוב במשפט השני. העדויות שלאופולד הביא במשפט השני הוכיחו אפילו יותר כמה אדם טוב הוא היה.

בין העדויות במשפט השני מסופר: ב1942 לאופולד שלח אדם להגיד ליהודים בווינה שצריך להימלט ולהסתתר (ביניהם הייתה אמא של אווה) ואמר להם לאן כדאי להימלט. למשפחתה של אווה לאופולד אמר שצריך להמציא לאווה מחלה מדבקת וביקש מהרופא לתת אישור שיש לה מחלה למרות שלא היה לה שום דבר על מנת לבודד אותה ולהצילה. אחד מהעדים מספר שאסרו אותו ובראנץ' שחרר אותו מבית הסוהר ולקח אותו לראות את המשפחה שלו שהוא לא ראה כבר שנים. לאחר מכן מסופר שבראנץ' זרק אותו מהרכבת שהסיעה למחנה ההשמדה אושוויץ למרות שבסופו של דבר תפסו אותו שוב. בהמשך בראנץ שיחרר עוד כמה אנשים מבית הסוהר. בעוד עדות סופר כי בראנץ' השיג לאישה יהודייה אישור שיש לה סרטן כדי שהיא תהיה בבית החולים ולא ישלחו אותה למחנה הריכוז.

עד נוסף סיפר שבראנץ היה מעביר חבילות עם אוכל לתוך מחנות ההשמדה למרות שהיה אסור. בקהילה היהודית אמרו שיש להם מזל שבגסטפו יש להם מלאך. בנוסף הוא סיפר שמשפחה אחת של שלושה אנשים הוא שלח למחבוא אחרי שהוא הוציא אותם מבית סוהר ובכך הציל אותם. ממשפחה אחרת שהיה להם ילד יהודי הוא לקח את הילד אליו הביתה והוא ואשתו החזיקו אותו אצלם כדי שלא ייקחו את הילד למחנה הריכוז.

לאופולד לעולם לא אמר הייל היטלר אלה תמיד אמר בוקר טוב או מחווה אחרת.

בזמן שבראנץ' היה במחלקה ליהודים, לא היה יהודי אחד שהושלח לבית סוהר. הוא תמיד היה אדיב וטוב לב.

לאופולד עצמו העיד שאדם אחד רצה לתת לו משהו על כך שהוא עזר לו, אך לאופולד מעולם לא רצה לקבל מתנות על כך שעזר לאנשים. אחרי שאותו אדם נדנד לו, לאופולד בסוף אמר לו שהדבר היחיד שהוא מוכן לקבל זה פרחים לאשתו.

חבר של לאופולד העיד במשפט וסיפר שלאופולד היה תמיד נגד הנאצים ומה שהם עושים.

העד האחרון לטובתו של לאופולד במשפט השני סיפר שהיה אדם שאסף אוכל עבור היהודים במחנות והפרטיזנים, בראנץ' ידע שבאים לבדוק אצלו בבוקר, ובאותו לילה בראנץ ואשתו עזרו לאותו אדם להעביר את שקי האוכל אל הבית של בראנץ על מנת שלא יתפסו אותו. המעשה היה מסוכן מאוד ואנשים יכלו לתפוס אותו ולהלשין עליו והוא היה מוצא להורג.

בראנץ אומר שהאלה שאומרים שהוא הרביץ להם מדברים על גסטפו ברגר ושלברגר תמיד היה מתורגמן לצידו ולו לא היה אחד כזה וככה אפשר להבדיל ביניהם.

אך במשפט השני התברר דבר אחד נוסף, בזמן שארבעת העדים שטוענים שבראנץ' הרביץ להם והתעלל בהם. בתקופה שעליה הם העידו עליה כתקופה שבו לאופולד הרביץ להם והתעלל בהם, בראנץ' בכלל היה בווינה כי נולדה לו בת והם עשו לה הטבלה. המקום היה במרחק 20 קילומטרים מאיפה שהיה המחנה הריכוז שבו היו העדים מה שמוכיח שבראנץ' לא היה זה שהתעלל בהם אלה ברגר.

אך הבעיה הייתה עם השופטים שהתחלפו כל יום, כל קבוצת שופטים שמעה חלק אחר של הסיפור ולא היה מי שירכיב את התמונה כוללת שתראה את הגבורה הרבה של לאופולד וכנראה שגם לא היה להם אכפת מזה והם רק רצו להיפטר מזה ושלוח אותו לכלא.

בסך הכל בראנץ קיבל 10 שנים בכלא. בפעם השנייה שנשפט ניתן לבראנץ' 7 שנים בכלא ואסרו עליו לישון על מזרון אלה רק על קרשים, אווה כתבה לילדיו של בראנץ על כל מה שקרה במשפט אך לא יכלה לכתוב על החלק הזה מפניי שהוא היה נורא ולא רצתה שהילדים ידעו כמה אביהם סבל בבית הסוהר וכמה התאכזרו אליו. אשתו אפילו הגישה בקשה לשחרורו אך היא נדחתה.

לאופולד עזר בסך הכל למעל כ100 יהודים להימנע ממחנות הריכוז. הוא מעולם לא לקח שוחד ותמיד אמר שהוא היה רוצה שכל הקרקס הזה כבר ייגמר ושהוא יוכל לחזור הביתה לוינה למשפחתו.

לאופולד מעולם לא הוכר בתור חסיד אומות עולם על ידי יד ושם ואווה מנהלת איתם מאבק כבר במשך שנתיים כדי שהוא יקבל את תואר הגיבור וההכרה שמגיעה לו על כל אותם אנשים שהציל ושילדיו יזכו לנחמה על כך שלא ידעו על סיפורו במשך כל אותם שנים. בתקווה שבסוף יד ושם כן יתנו לו את אותה הכרה כחסיד אומות עולם.

הסיפור הזה מתקשר מאוד יפה לשבעה באוקטובר, לא בגלל שהיו גיבורים שלא נודע סיפור גבורתם, אלה ההפך מזה. במלחמה היו הרבה מאוד גיבורים – בין אם אלו חברי כיתות הכוננות שנלחמו על מנת להציל את תושבי הקיבוצים או האזרחים שנלחמו במחבלים בעצמם והיו צריכים להתמודד במצב הגרוע מכל. ועכשיו, בעידן שבו יש מצלמות ואנשים כבר לא מפחדים לדבר, הסיפורים של כל אותם גיבורים נחשפים ומקבלים את ההוקרה שמגיעה להם.