סיכום השנה בספוטיפיי: על דצמבר והמוזיקה שמאירה לנו את היום

בכל שנה ושנה בתחילת חודש דצמבר, חובבי המוזיקה בעולם מתאספים ביחד לדבר על הדבר שאנשים הכי אוהבים לדבר עליו: דעתם האישית והטעם הנפלא שלהם במוזיקה. בכתבה זו אסקור את הייחודיות של סיכום השנה של ספוטיפיי, בעולם בו למוזיקה מיוחסת משמעות כה רבה. מאת לב גורלוב, כיתה יב'4

ספוטיפיי היא אפליקציה פופולרית המיועדת להאזנה למוזיקה (ואם יורשה לי לומר, הרבה יותר טובה מאפל מיוזיק, שאין לצידה קושי מוסרי). אבל אם נניח לרגע בצד את היחס הלא כל כך חברותי של ספוטיפיי כלפי הזמרים והלהקות שנמצאות בפלטפורמה שלה, סיכום השנה שמפרסמת האפליקציה הפך לדבר מה שמחכים לו בכל שנה בתקופת החגים לקראת השנה החדשה. אז לכל מי שחי מתחת לסלע בתקופה האחרונה, סיכום השנה של ספוטיפיי הוא בעצם קמפיין שיווקי ויראלי שיוצא כל שנה במהלך חודש דצמבר ומאפשר למגוון הרחב של המשתמשים שלו לראות נתונים על הפעילות שלהם בפלטפורמה בשנה האחרונה, ועל הדרך גם מזמין אותם לשתף אותם ברשתות החברתיות.

לפני שאמשיך, עליי לציין כמה מילים על דצמבר. דצמבר הוא חודש מעניין, בכמה מובנים. אני חושב שבני אדם בחברה המודרנית בישראל לא תוכנתו לעבוד בדצמבר. דצמבר זה יום השישי של השנה - משהו כמו "נו הנה, עוד שנייה זה נגמר", וכתלמיד בכיתה י"ב, זה מרגיש לי יותר אמיתי מאי פעם. "נו הנה, עוד שנייה זה נגמר", השיר הולך להסתיים. הסימפוניה הזאת שהתנגנה באוזניי 401 פעמים – מתקרבת לקיצה. זהו חודש הסופגניות ומזג האוויר המגעיל, והוא מבשר את קץ הטי-שירטס המכוערות ואת בוא הלוק המדהים של מרצה לפילוסופיה.

כל סוף מסמן התחלה חדשה, והסוף של השנה תמיד מתחיל בסיכום השנה של ספוטיפיי. אולי זה קצת נדוש מצדי ואפילו די טיפשי לדבר ככה על מותג מסחרי שמוכר את המידע שלי שאני יכול לקרוא באתר שולי גם ככה. אבל אלו הם גם החגים, ושום הסתכלות מרדנית של בן נוער סקפטי לא תיקח זאת ממני לעולם. כל סופגנייה, גם אם שמה מצלצל באוזניי כמילה נרדפת לחוסם עורקים, לא תפסיק להביא לי אושר באשר היא. עץ הנובי גוד שיהיה אצלי בסלון, לא יזכיר לי את דיכוי הדת בברית המועצות, או גם חנוכייה על אדן החלון לעולם לא תסמל לי מרד שאפתני שלא באמת הצליח. כל אלו אף פעם לא יפסיקו לגרום לי לתחושת נוסטלגיה. למרות מכירת הערכים שלנו לענקי המסחר, היופי הקטן תמיד נשאר בשמחה האישית והקצת ילדותית של היחיד. אז תקשיבו לתאוות נפשיכם, כי כמו שאומרים 'המוזיקה היא האוכל של הנשמה' וסעודת היום יום שלי על פי ספוטיפיי דומה במידה רבה גם ליום יום שלי, שמתחיל ב"כיף קצבי ונוסטלגיה" – ממשיך ב"ידידות, התלהבות ומרץ" ומסתיימת בדכדוך גותי לקראת הערב.

מוזיקה היא הדרך הטהורה ביותר של האדם לגעת באומנות באשר היא. מוזיקה, גם אם היא הצרחות קורעות מיתרי הקול של המטאליסטים, או הצלילים האלקטרוניים של מוזיקת הרייב, מרקידה את הנפש. את האדם. מהו היופי באורגן? בפסנתר? בטובה או בצ'לו? בתרבויות שונות, וזמנים שונים, ואנשים מרקעים כאלו ואחרים – מוזיקה היא בין הפסיפסים הללו שכל אדם מסוגל להעריך. מוזיקה היא תבנית. היא צליל בעל תבנית. צליל ללא תבנית הוא סתם רעש. מוזיקה, בצורה הרמונית שמייצגת שיחה בין תבניות מייצרת תמונת מראה לעולם האמיתי. הרי העולם בנוי מדפוסים. עכשיו מה אתה עושה כשאתה שומע את הדפוסים הללו, הזזות בצורה הרמונית יחדיו כולן צרופות בשכבות, בעיקר כשיש ביט מאחוריהן? אתה מתחיל להזיז את הגוף. המוזיקה קוראת לך להזיז את גופך. ואתה מזיז את הגוף לדפוסים ההרמוניות של החיים. עכשיו זוהי משמעות. לזה יש ערך.

מוזיקה כמו כן, מעמידה את האדם על התווך המדויק בין כאוס לסדר. שיר משעמם תמיד ינגן את מה שאתה מצפה לו וישעמם אותך. שיר שלא ניתן להקשיב לו זה שיר כל כך אקראי שהוא הופך לרעש. אז כשאתה מצליח לחבר את אקראיות הצלילים עם תבנית ברורה של קצב אתה מקבל משהו יפהפה. בבר נידח מנגנת להקה, והגיטריסט הסולן הכי טוב בעולם מנגן שם. השיר אורך 15 דקות, והסולן מגזים. הוא מתחיל לצאת מפרופורציות כישות הגדולה מן החיים עצמם. הוא בתור אדם עושה את מה שגולשים עושים בים. הוא רוקד על הקצה בין כאוס וסדר. להרים את הקהל מן הנורמליות של חייהם, מן היום יומי לרגעי. השמחה הטוטאלית שמשתלטת על החדר היא לא מאשר הצצה, לעולם מלא במשמעות.