סיור לנוער בעוטף עזה – חנוכה תשפ"ב

בנר שמיני של חנוכה הצטרפתי לבני נוער מכל רחבי הארץ ויחדיו נסענו לסיור באזור עוטף עזה. היה זה במסגרת תוכנית "תבל", שכן במחויבותי האישית אני גם מתנדב ב-"תבל", ובכתבתי אספר על סיור מעניין זה ועל מפגשיו. - יהב נח אטלס י'1

בבוקר יום שני ה-6 בדצמבר, יצאתי עם חבריי מסניף "תבל" רעננה, ונסענו כולנו באוטובוס לסיור אסטרטגי בעוטף עזה. היעד הראשון שאליו הגענו היה "אנדרטת חץ שחור", האנדרטה מנציחה את שמות 96 החללים שנפלו במסגרת "פעולות התגמול". במקום זה חברנו יחדיו לשאר משתתפי הסיור שהגיעו מסניפי "תבל" שבכל רחבי הארץ.

הרקע לפעולות התגמול הוא שבשנות ה-50 היו פעולות טרור שמפגעיהם נשלחו ממדינות ערב. מטרתם הייתה להסתנן ולהרוג אזרחים בתוך תחומי ישראל. המחבלים הבודדים שנשלחו נקראו בשם הכולל "פדאיון". על מנת להיאבק בפעולות טרור ולפגוע בתוך שטח האויב, ישראל יזמה את "פעולות התגמול", שהן היו סדרת פעולות הרתעה של צה"ל בין השנים 1953 עד 1956. פעולות התגמול נמשכו עד למלחמת סיני.

אחד האנשים שליווה אותנו בסיור ועובד בעיר שדרות הסביר לנו על מרקם החיים של התושבים ועל האירועים שחוו במהלך ירי מטחי הרקטות לעיר ב-20 השנים האחרונות. גם שמענו על הפתרון שבא לתת מענה לירי הרקטות – "כיפת ברזל".

ליד מגרש החנייה שבאזור האנדרטה מצוי "בית שביתת הנשק", זהו המקום בו דיפלומטיים ישראליים ומצריים ניהלו שיחות להפסקת מלחמת העצמאות.

האנדרטה נקראת על שם מבצע "חץ שחור" (1955), שבמהלכו חיילי גדוד צנחנים נכנסו לתוך עזה (שאז נשלטה בידי מצרים) כדי לחבל במתקנים צבאיים. לצערנו, מתוך הלוחמים שהשתתפו במבצע, נהרגו 8 חללי צה"ל ועוד 13 נפצעו.

ברחבי האנדרטה מצויות מצבות שמנציחות את חללי כל פעולות התגמול. בהמשך הביקור הגענו גם לנקודת תצפית גבוהה שממנה אפשר להשקיף על כל צפון רצועת עזה. מנקודה זו ניתן לראות את ערי הרצועה ואת מחנות הפליטים. במקום תצפית זה שמענו הרצאה מפי מדריכי "תבל" על המצב המורכב של הסכסוך בין ישראל לחמאס, ועל תנאי החיים של התושבים ברצועה.

עוד למדנו בסיור זה, כי תמיד אחרי כל סבב לחימה בעוטף עזה מופעלים "מרכזי חוסן". גם בתקשורת מרבים לדבר על כך, אלה מרכזים שמטרתם לתת מענה פסיכולוגי בעקבות סבבי הלחימה. כך למשל בעיר כמו שדרות חלק ניכר מהאוכלוסייה מסתייע ב-"מרכזי החוסן", אך דווקא במושבים ובקיבוצים אין כמעט דרישה להגיע אליהם. הסיבה לכך מפתיעה ומצביעה על שוני – כי במרקם החיים העירוני, האינטראקציה בין שכנים באותו רחוב או אפילו באותו בניין מועטה. אך במושבים ובקיבוצים "כולם מכירים את כולם". לכן, "מרכזי החוסן" בערי הנגב המערבי מקיימים פעילויות משותפות לתושבי השכונות גם בעת שגרה וגם בעת מלחמה.

במהלך הסיור שמענו הרצאות וסקירות על הרקע ההיסטורי של רצועת עזה, על מורכבות המצב סביבהּ ועל הבעייתיות שהיא מייצרת, ואביא כאן את תמצית הדברים.

לפי תוכנית החלוקה הראשונית של האו"ם להקמת מדינה יהודית לצד מדינה ערבית בארץ ישראל, עזה היתה אמורה להיות חלק מהמדינה הערבית. בסיום מלחמת העצמאות ובמהלך הסכמי שביתת הנשק עם מצרים, הוחלט כי אזור רצועת עזה יישאר תחת כיבוש מצרי. לכן בין השנים 1948 עד 1967, מצרים שלטה ברצועת עזה תחת כיבוש צבאי, אך לא ראתה אותה כחלק ממצרים עצמהּ.

במלחמת ששת הימים כבשנו שטחים רבים: את ירושלים העתיקה, את יהודה ושומרון, את סיני ואת רצועת עזה. ישראל החלה ליישב את האזור, והוקמו יישובים יהודיים בתוך רצועת עזה שנקראו יישובי "גוש קטיף". אולם, בשנות ה-2000 גברו מאוד מתקפות של פלסטינים על גוש קטיף, והיו הרבה נפגעים מקרב חללי צה"ל וגם מקרב התושבים המקומיים.

בשנת 2004, ראש הממשלה דאז אריאל שרון יזם את "תוכנית ההתנתקות", שמטרתה הייתה להוציא החוצה את תושביה היהודיים של רצועת עזה מתוך יישוביהם. בזמנו, חיו מעל 8,000 יהודים בתוך יישובי "גוש קטיף". לתהליך הפינוי קמו הרבה מתנגדים והייתה סערה ציבורית גדולה באותה תקופה בישראל. בקיץ 2005 התבצעה "תוכנית ההתנתקות", ורצועת עזה נותרה עם אוכלוסייה פלסטינית בלבד.

משנת 2001, ארגון הטרור חמאס החל לשגר רקטות לעבר יישובי עוטף עזה – איום שנגדו מדינת ישראל התקשתה מאוד לספק הגנה לתושבים. עד לשנת 2011, כשהרקטות נחתו ביישובי הנגב המערבי, רק אזעקת "צבע אדום" הופעלה והתושבים היו צריכים להגיע במהרה למרחבים המוגנים. התעוררה בעיית סיכון האזרחים ששהו מחוץ לבניין או שלא היה להם מרחב מוגן בבית. על תושבי העוטף היה לפעול במהירות תוך 15 שניות כדי לתפוס מחסה. כאשר אין מרחב מוגן, אזי התושבים צריכים להשתטח על האדמה. מאז שנת 2011 "כיפת ברזל" הוכנסה לשימוש, ומערכת זו מספקת הגנה רבה יותר על התושבים הנמצאים בסכנת פגיעה מירי הרקטות.

לאחר השתלטות חמאס על הרצועה (2007), הארגון המשיך לשגר רקטות רבות ולהשתמש בכלי נשק אחרים על מנת לפגוע בישראל וביישובי העוטף. חשוב להדגיש שפעמים רבות החמאס משתמש לרעה בסיוע כלכלי שמגיע אליו על מנת לפתח יכולות צבאיות נגד ישראל, ובמשך 20 השנים האחרונות היכולת הצבאית של חמאס רק הלכה וגדלה.

משפט מעניין ששמעתי בסיור על היחסים המורכבים בין עזה לישראל: "אם מחלישים את הסרטן, גם מחלישים את הגוף, אבל אם מחזקים את הגוף, גם מחזקים את הסרטן." במשפט זה מופיע הדימוי שבו מצד אחד האינטרס של ישראל הוא להחליש את החמאס (אבל בד בבד גם רצועת עזה מוחלשת), ומצד שני לחזק את רצועת עזה (אולם כך החמאס יתחזק).

מאז שחמאס עלה לשלטון, התנהלו 5 סבבי לחימה גדולים בינו לבין ישראל: מבצע עופרת יצוקה (2008-2009), מבצע עמוד ענן (2012), מבצע צוק איתן (2014), מבצע חגורה שחורה (2019), ומבצע שומר החומות (2021). ברבות השנים, האיומים הנוספים הנשקפים ליישובי העוטף הם גם מנהרות החמאס, בלוני התבערה, וירי פצמ"רים (פצצות מרגמה – הכוללות חומר נפץ רב ומשולחות למרחק קצר).

למה אי אפשר פשוט לכבוש את עזה?

בעזה חיים 2.1 מיליון תושבים, ותנאי החיים נחשבים לגרועים בעולם. הצפיפות בעזה היא מאוד גבוהה (מעל 5,700 אנשים לקילומטר מרובע). מדינת ישראל אינה יכולה ואינה רוצה לשאת בנטל של כמות כה רבה של אנשים (הגם שמדובר באוכלוסייה עוינת בעיקר), ולדאוג להם מבחינת תשתיות או ביטחון.

מעבר ארז

לפני הצהריים המשכנו לנסוע לכיוון "מעבר ארז". זהו המעבר שמשמש כנקודת המעבר הצפונית בין ישראל לרצועה. במעבר זה עוברים מדי יום אלפי פלסטינים (שקיבלו אישור מיוחד מידי השב"כ), למטרות תעסוקה ולטיפולים רפואיים. בנוסף, ישנם מקרים מיוחדים שבהם גם לישראלים מותר לעבור ב-"מעבר ארז", כגון במשאיות של חברות מזון המספקות מזון לרצועה. "מעבר ארז" גם משמש כנקודה שבה ארגונים הומניטריים בינלאומיים מעבירים סיוע לתושבי הרצועה, או המקום שדרכו דיפלומטים ונציגים זרים נכנסים לרצועה.

נְתִיב הָעֲשָָׂרָה

לאחר הביקור ב-"מעבר ארז", המשכנו לנסוע לכיוון מושב נתיב העשרה. שם שמענו הסבר מפי תושב ותיק של המקום. מנקודת המפגש ניתן היה לראות את כל המרחב מהעיר אשקלון דרך שטחים פתוחים ועד לצפון הרצועה. התושב הסביר לנו על התשתיות שבאמצעותן מדינת ישראל מספקת לרצועה. למשל, קו צינור הנפט אילת-אשקלון (קצא"א) המספקת נפט; ותחנת החשמל רוטנברג, המספקת את כל החשמל המגיע. המרחק בין קצותיה של עזה הוא 45 ק"מ. בחלק הצפוני של הרצועה, המרחק בין הגבול עם ישראל לים התיכון עומד על 8 ק"מ, באמצע יש חלק צר שרוחבו רק 5.5 ק"מ, ובדרום הרצועה מתרחבת עד שהיא מגיעה לרוחב של 12 ק"מ.

חלק גדול מבתי התושבים בנתיב העשרה נפגעו לפחות פעם אחת מפגיעה ישירה של טילים שנשלחו בידי חמאס.

במהלך הביקור בנתיב העשרה, הגענו ל-"גדר חכמה" שנמצאת אחרי החומה המרכזית להגנה על יישובי העוטף, והגדר הזאת נראתה כמו גדר רגילה. אלא, שהגדר הייתה מצוידת לכל אורכה במנגנון אלקטרוני חכם שמאפשר לזהות כל חשוד שמגיע ונוגע בגדר, ובה בעת מזעיק את גורמי הביטחון לטיפול במוקד שבו נקלטה התנועה.

עם תום הסיור בנתיב העשרה הלכנו ליצור פסיפס על החומה (אותה חומה שלפני ה"גדר החכמה"), הנקראת "נתיב לשלום". כל אחד מאיתנו הדביק מדבקה שניתנה לו (כמו אותן המדבקות שאנשים שהיו שם לפנינו הדביקו על החומה). בסיום הסיור, נסענו למקום ציבורי בתוך נתיב העשרה, ושם נערכה פעולת סיכום שבה משתתפי הסיור יכלו לשתף את חוויותיהם מתוך היום הגדוש הזה.

תזמון מעניין לסיור זה היה יום שלאחריו: ביום זה הושלמה בניית המכשול הגדול שבין ישראל לרצועת עזה, ואותה שר הביטחון והרמטכ"ל פרסמו בתקשורת (07.12). אורך הגדר עומד על 65 ק"מ, והיא כוללת חומה תת קרקעית פיזית בעלת אמצעים טכנולוגיים, מכשול עילי ומכשול ימי, וגם מערך מכ"מים ומצלמות חכמות. מאז שנת 2018 החלו לבנות את המכשול, ועלותו נאמדת בכ-3.5 מיליארד שקל. המכשול כולל 5 מערכי הגנה משלימים, שלוקחים צעד אחד קדימה את ההגנה של ישראל נגד מחבלים מרצועת עזה. הרמטכ"ל אביב כוכבי ושר הביטחון בנימין גנץ נשאו דברים לרגל השלמת ביצוע המכשול המקיף, וחנוכת הגדר.

סיכום

ב-16:45 לפנות ערב, האוטובוס של "תבל" רעננה יצא בחזרה לכיוון העיר, וכך הסתיים הסיור המעשיר והחוויתי הזה.

לדעתי, הגיוון הרב והפריסה הארצית שיש לתוכנית, מדגישים את המגוונות של החברה הישראלית, ואת המטרה המשותפת שמאחדת את כלל בני ובנות הנוער המתנדבים בארגון "תבל". דבר זה בא לידי ביטוי במהלך הסיור האסטרטגי לעוטף עזה, שבו בני נוער מכל רחבי הארץ המשתתפים בתוכנית "תבל", היו חלק מהתוכנית החווייתית שהדגישה עבורנו את אזור עוטף עזה. בחלק גדול מהמקרים, לבני נוער ישראליים יוצא להכיר בפעם הראשונה את עוטף עזה רק במהלך שירותם הצבאי, ולכן הבנת הנושא המורכב שהוא סוגיית עוטף עזה ורצועת עזה טובה יותר כשהיא מונגשת גם לפני השירות הצבאי.

על קצה המזלג – תוכנית "תבל"

תוכנית "תבל" היא התוכנית הבינלאומית למנהיגות ודיפלומטיה ציבורית לבני נוער ישראליים, כחלק מארגון ההסברה העולמי "StandWithUs". מטרת ארגון "StandWithUs" הינה לתמוך במדינת ישראל ובעם היהודי, ולהיאבק באנטישמיות. הארגון פעיל מאז שנת 2001, והוא נוסד בקליפורניה. שלוחותיו של הארגון נמצאות במדינות שעל 5 יבשות שונות (גם בישראל כמובן), והוא מאוד משפיע ברשתות החברתיות.

קהל היעד של תוכנית "תבל" הוא בני נוער כחלק ממסגרת התנדבותית, ולעזור להם להפוך ל-"נציגים" של ישראל בארץ ומחוצה לה. זו השנה השלישית שבה ארגון "תבל" פעיל, והוא קיים ב-6 סניפים שונים ברחבי הארץ. כאמור, כותב הכתבה הוא חבר בסניף של "תבל" רעננה. ל-"תבל" מגיעים תלמידים מכיתה י', ולאחר ראיון קבלה הם נכנסים לתוכנית, שממשיכה לפעול לאורך השנה. "תבל" מקבלת נערים ונערות מכל המגזרים והסוגים, ללא הבדל של עמדה פוליטית, השתייכות דתית, מגדר, לאום או מוצא.

במסגרת תוכנית זו, חברי "תבל" מתחילים ללמוד על ידע שקשור במגוון תחומים, כמו: היסטוריה, פוליטיקה, ודיפלומטיה. הלמידה מתבצעת גם באמצעות סיורים ופעילות בשטח (כמו הסיור האסטרטגי לעוטף עזה), והתנסות בחומר. חברי "תבל" גם מקבלים כלים ומיומנויות שיעזרו להם כמו עמידה מול קהל ומתן הרצאות, וגם יש פרויקטים משותפים שמחברים בין יהדות ישראל ליהדות התפוצות. כך, משתתפי התוכנית שמסיימים אותהּ, הופכים לבוגרים בעלי ידע נרחב ומוכנות להסביר את ישראל ואת פעולותיה במרחב האזורי.