מתי אנחנו עוטים מסכות?

בימים כתיקונם, מסכה היא מילה שמזכירה לנו את חג פורים. אך זו כבר כמעט שנה שהמסכה היא חלק מחיי היום יום שלנו ולה תפקיד חשוב בשמירה על בריאותנו. לעומת זאת, ישנה מסכה נוספת שאנו עוטים לפעמים מבלי משים – זוהי מסכת ה"הכל בסדר". במיוחד בימי קורונה, הבריאות הנפשית של כולנו עומדת באתגר. - שירז אביסדיד, י"ב 3

אז מתי אנחנו עוטים מסכות?

באופן טבעי, בני אדם עוטים מסכות אשר משמשות אותם באופן חיובי. למשל, אנשים עם אופי ביישן יכולים "לתפוס אומץ", לדבר ביתר חופשיות, לפנות לבני או בנות המין השני. אולם, אנשים רבים נוטים לעטות מסכה במשך תקופה ממושכת, ולא רק לזמן קצר, ובמקרה הזה עטיית המסכה אינה דבר משחרר או משמח.

סקר של ארגון הבריאות העולמי מצא כי למעלה מרבע מהאוכלוסיה הבוגרת חוו במהלך חייהם הפרעת חרדה, וחמישית הפרעת מצב רוח. רוב רובם של האנשים שמתמודדים עם הפרעות אלו חיים כמו כל אחד אחר: הם בעלי חיים חברתיים עשירים, יש להם זוגיות, מחזיקים בעבודות תובעניות.

כלומר – החזות החיצונית יכולה להטעות, כאשר הכל נראה בסדר ואף יותר מכך. הפרעות אלו גורמות לירידה באיכות החיים ולסבל. אדם שנראה בסדר כלפי חוץ בסך הכל עוטה מסכה כאשר מבפנים הוא סובל, אך למד להסתיר את סבלו. ההסתרה אינה דבר מופרך או נדיר – החברה שלנו נרתעת ממצבים כאלה על בסיס סטיגמות שאינן מוצדקות. למרבה הצער, להסתרה יש מחיר. אדם שעליו להתמודד עם ההפרעה שלו, שהיא בלאו הכי קושי משמעותי, כעת מתמודד עם נטל ההסתרה.

אז מהו מחיר ההסתרה? ישנם מספר גורמים העלולים להשפיע על האדם לרעה כאשר הוא עוטה את המסכה.

ראשית, פגיעה בערך העצמי. אדם שסובל מהפרעות חרדה עלול לקשור לעצמו תארים כמו חלש, משוגע, לא נורמלי, כל זאת מתוך הנחה שכך אחרים יראו אותו. אדם שכך מרגיש, יתאמץ להסתיר את הבעיה מהסובבים אותו וכך לא ידע לעולם אם באמת ישפטו אותו, כך שהתארים שקשר לעצמו הופכים לעובדה שאין לערער עליה. כך יורדת ההערכה העצמית.

שנית, מניעת תמיכה. כשאדם מתמודד עם משבר או קושי, אחד מהגורמים החשובים ביותר היכולים לסייע לו הם אנשים קרובים. ישנו הסיוע הפרקטי, למשל להוציא אדם במשבר דכאוני מהבית כדי לעזור לו לשפר את מצב רוחו, דבר שהוא אינו מסוגל בהכרח לעשות בכוחות עצמו. חוץ מזה, אדם שקרוב אליך, המסוגל להקשיב ולהיות נוכח בלי לשפוט הוא בעל ערך עצום. כשאדם מתמודד עם קושי המביא אותו להערכה עצמית נמוכה ולאמונה השגויה שהוא בודד או חסר ערך, מספיק אדם קרוב שיישאר ויתמוך כדי להתמודד עם המשבר בצורה טובה יותר. כאשר אתה מתמודד עם משבר או קושי ושומר את זה בסוד התמיכה הזו נמנעת ממך ומצבך עלול להידרדר.

התמודדות עם הפרעת מצב רוח או חרדה גוזלת משאבים רגשיים ומנטאליים מהסובלים מהן. לא קל לפעול נגד הפחד או הרגשת חוסר התוחלת ולהמשיך לתפקד כרגיל. אם בנוסף לכך צריך להסתיר את הקושי, לתרץ לפעמים תירוצים או פשוט לשמור על חזות מחויכת כשהכל בפנים כואב, הדבר מעמיס עוד על המשאבים המדולדלים בלאו הכי ומקשה עוד יותר על ההתמודדות. המאמץ הכרוך בהסתרה מגביר את הסיכוי שהסובל מההפרעה ימנע ממצבים שונים או יסוג באופן גורף מחברה.

עלול להיווצר מצב בו החרדה מחמירה. אדם שמתמודד עם חרדה חברתית נמצא בדאגה מתמדת שסביבתו תשים לב לחרדה שלו. החרדה עלולה לגבור ולגרום למצב של הימנעות מדברים שהוא דווקא אוהב לעשות כמו מפגשים חברתיים, או יציאה לטיולים, מחשש שיהיה לו התקף וסודו יחשף. בסופו של דבר, החיים של אותו אדם נעשים יותר ויותר מוגבל ואמונתו ביכולתו להתמודד עם מצבו פוחתת.

גורם חשוב נוסף שרבים פוחדים לגעת בו הוא הנושא של קריאה לעזרה מקצועית – כלומר פנייה לטיפול. כשאדם פונה לטיפול הוא בעצם מכיר בעובדה שקיימת בעיה – ההכרה הזו היא צעד שרבים אינם מסוגלים לעשות. הרי האדם חושב לעצמו שהוא מתפקד באופן רגיל ואף מצוין, הולך לעבודה, הכל בסדר – רק שהכל לא בסדר. אף כשמגיעים לטיפול, הקושי לא נגמר. אין הבטחה שהטיפול יצליח אם הוא לא ילווה בטיפול תרופתי למשל, שזהו עוד נושא שרצות סביבו סטיגמות רבות. אנשים חוששים מהתגובה של סביבתם כשיגלו שהם בטיפול.

אז מה בכל זאת אפשר לעשות?

הצעד הראשון הוא להכיר בכך שסטיגמות הן לא תמיד נכונות ולא חייבים לקבל אותן כעובדה מוגמרת. המטרה של נתינת שם להפרעה היא לא לתייג את האדם כפגום אלא להגדיר את הבעיה כדי למצוא לה פתרון. כיום קיימים טיפולים מועילים להפרעות חרדה ומצב רוח, ונתינת אבחנה נכונה מאפשרת לסובל מההפרעה להגיע לטיפול מתאים ולשנות את מצבו.

הצעד השני הוא בחינת הטענה שמי שידע על ההפרעה ישפוט את האדם לשלילה. נכון, חלק מהאנשים יעשו זאת ולא כדאי לספר לכל אדם אותו אתה פוגש על הקושי שלך. אבל רבים לא ישפטו אותך, במיוחד אם הם מכירים אותך לאורך זמן ונחשפו לצדדים שונים שלך. בנוסף, תגובת הצד השני תלויה באופן בו מציגים את הקושי – אם מציגים את הבעיה באופן ברור, מראים שניתן לשנות אותה, אך שהאישיות לא משתנה ושמים דגש על העוול שבסטיגמה – כל אלה יכולים להשפיע על תגובת האנשים.

כמו כן, הפרעות כאלה ואחרות אינן נדירות וכאשר תספרו לאנשים מה עובר עליכם אולי תגלו שהם גם עוברים את אותו הדבר, כך ששניכם תרגישו מעט פחות לבד. מציאת אנשים שיכולים להבין ולתמוך יכולה לספק הקלה אדירה: יש אנשים שאיתם אתם יכולים להוריד את המסיכה ולהיות אתם על כל ההיבטים שלכם. קבלה על ידי אחרים עוזרת להבין שכולם מתמודדים עם קשיים כלשהם לאורך חייהם, והקושי שלכם לא הופך אתכם לפגומים, חלשים או משוגעים, רק לאנושיים.

ולסיום, ציטוט של פיטר ברוק, במאי תיאטרון וקולנוע:

"זה מה שהמסכה עושה: מה שאתה הכי מפחד לאבד, אתה מאבד מיד – ההגנות הרגילות שלך, ההבעות הרגילות שלך, הפנים הרגילים שאתה מסתיר; ועכשיו כשאתה מוסתר במאת האחוזים, כיוון שאתה יודע שהאדם שמסתכל עליך לא חושב שזה אתה, אתה יכול לצאת מהקליפה שלך".