מלחמת ששת הימים

מלחמת ששת הימים, מלחמה ממלחמות ישראל שנערכה בין בין ישראל לבין מצרים, ירדן וסוריה ומדינות נוספות כגון: עיראק, לבנון, ערב הסעודית ועוד. המלחמה נערכה מבוקר ה5 ביוני עד ערב ה10 ביוני בשנת 1967.

במהלך המלחמה נכבשו על ידי ישראל שטחים רבים ברמת הגולן, רצועת עזה, סיני, יהודה ושומרון וירושלים.

השטח הכולל שישראל כבשה במהלך המלחמה גדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.- רז בן ציון י4

אז איך הכל התחיל?

לפני המלחמה

מצרים ומדינות אחרות ששותפות לה פעלו בצורה שאיימה על ביטחונה והכלכלה של מדינת ישראל, פעולות כגון: גירוש כוח החירום של האומות המאוחדות מסיני, חסימת מצרי טיראן (מצרי ים השוכנים בפתחו של מפרץ אילת ומקשרים בינו לבין הים האדום) לשיט ישראלי, הכפיפו את מצרי צבאות סוריה וירדן וחילות עיראקים וסעודים לפיקוד צבאי.

ב-23 בפברואר 1966 את השלטון בסוריה תפסו קצינים סורים צעירים וקיצוניים בראשותו של סלאח ג'דיד. המשטר הסורי החדש פנה לכיוון ברית המועצות וחיפש תמיכה וסיוע במצרים.

בעקבות הממשל החדש בסוריה, התפתחה מתיחות בין ישראל לבין סוריה וסכסוכים שנגעו בעיקר לנושאים של הטיית מקורות הירדן, קרקעות של האזור המפורז והתמיכה הסורית בפעולות חבלה נגד ישראל.

בשל סכסוכים אלה עלתה המתיחות בין סוריה לישראל ונוצרה סכנה של הידרדרות למלחמה.

במסגרת המלחמה הקרה שהתרחשה אז, ברית המועצות שאפה להקים כוח ימי צבאי בים התיכון במטרה לאזן את הצי האמריקאי ששהה בים התיכון בזמן זה.

בשביל לתחזק את הכוח הזה, ברית המועצות נזקקה לסיוע, לנמלים, ולבסיסים ביבשה. בחיפושיה של ברית המועצות אחר נמלים מארחים באזור הים התיכון, הגיעה ברית המועצות למצרים ולסוריה, מדינות אלה הסכימו לסייע ובתמורה קיבלו תמיכה מדינית וסיוע צבאי וכלכלי.

מנהיגי וקובעי המדיניות בברית המועצות הבינו שהמתיחות הגוברת בין ישראל ובין ארצות ערב תועיל להאינטרסים שלהם, הם חשבו שכשתגבר המתיחות ארצות ערב יזדקקו לנשק הסובייטי ולתמיכתה בזירה הבינלאומית ומתיחות זו תערער את המשטרים הערבים הפרו-מערביים.

ברית המועצות תמכה במשטר הסורי החדש (בראשותו של סלאח ג'דיד), ויצאה במתקפת תעמולה נגד ישראל. ב-2 במאי 1966 בין ברית המועצות לבין סוריה נחתם הסכם צבאי אשר פורסם בציבור. בתגובה פרסמה ישראל, ב-19 במאי, ידיעות על אספקת מטוסים וטנקים אמריקאיים לצה"ל.

בנובמבר 1966, התרחשה פעולת מיקוש בדרום הר חברון. הפעולה הובילה למותם של שלושה חיילים ישראלים ופציעתם של שישה נוספים.בתגובה לפעולה יצאה ישראל לפעולת נגד שבמהלכה היו נפגעים רבים, רוב הנפגעים היו חיילים ירדניים.

בעקבות פעולת הנגד החלו מהומות נגד חוסיין (מלך ירדן בכל הגדה המערבית), במהלך מהומות אלה ארצות הברית ביקרה את ישראל וטענה שישראל תקפה את הגורם הלא נכון,

פעולת סמוע (פעולת תגמול שערך צה"ל בכפר הפלסטיני) נועדה להרתיע את ארצות ערב ובעיקר את סוריה,

אך בפועל הפעולה הובילה לתגובות שונות מהמצופה. למרות שארצות ערב היו מסוכסכות ביניהן והאשימו זו את זו בכך שהן לא מצליחות להתגבר על ישראל, התחיל גם תהליך של תיאום בין ארצות ערב השונות.

בדצמבר 1966 בדמשק התכנסה מועצת הרמטכ"לים הערבים. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, פעל להגברת שיתוף הפעולה הצבאי ולצמצום התמיכה באש"ף. המשך התיאומים בין ארצות ערב נערך בכינוס נוסף של מועצת הרמטכ"לים בדמשק ב-8 במרץ 1967.

ב-7 באפריל תקפו מטוסי חיל האוויר הישראלי מוצבים סוריים בתגובה למספר תקיפות של חקלאים ישראלים, שעיבדו קרקעות אשר היו סמוכות לאזורים המפורזים, על ידי צבא סוריה.

בעקבות זאת הועלו לאוויר מטוסי קרב סורים, והתפתח קרב אווירי בין מטוסים סורים וישראלים, במהלך הקרב הופלו שישה מטוסים סורים, חלקם מעל דמשק. לפי הרמטכ"ל יצחק רבין, הפלת המטוסים הסורים נועדה להשפיל את השלטון הסורי, ולהעביר לו מסר שימנע ממנו להתגרות בישראל ואולי אף להפיל את המשטר, משה דיין טען שהפעולה האווירית הוכיחה שסוריה לא מסוגלת להגן על דמשק ותדמיתה הלאומית של סוריה נפגעה.

כדי לשקם את מעמדו לאחר פעולת סמוע, כינס המלך חוסיין, יחד עם נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, ועידה כלל ערבית.

במהלך הועידה ארצות ערב הפנו אצבעות מאשימות אחת כלפי השנייה, מצרים וסוריה האשימו את ירדן וטענו שירדן"הפקירה את הפלסטינים" בכך שסירבה להציב חיילים עיראקים או סעודיים בשטחה, ירדן האשימה את מצרים וטענה שמצרים "מתחבאת מאחורי הסינר של כוחות האו"ם בסיני" וסוריה הואשמה כי היא "מוכנה להילחם עד החייל המצרי האחרון".

כדי להקטין את הנזקים שנגרמו בדעת הקהל הערבית עד כה, סוריה הגבירה את ההפגזות על יישובי הגליל ואת העימותים על השטחים המפורזים. בתגובה, ישראל, בלחצו של הרמטכ"ל, יצחק רבין, הפגיזה והפציצה מטרות ברמת הגולן.

ב-15 במאי, ביום העצמאות תשכ"ז, כוחות יבשה מצריים עברו את תעלת סואץ ונכנסו למרחבי סיני. בעקבות זאת ישראל הוכנסה למצב חירום. המצב חירום כונה "תקופת ההמתנה", והסתיים ביציאתה של ישראל למלחמה.

תקופת ההמתנה אופיינה בחרדה ציבורית גדולה וגיוס חיילי מילואים נרחב. נעשו מספר ניסיונות למנוע את המלחמה על ידי פעילות דיפלומטית, אך היא לא הצליחה.

בזמן הזה במצרים אושרה תוכנית מתקפה על ישראל במטרה לכבוש את אילת ולתקוף מטרות אסטרטגיות נוספות בנגב על ידי המנהיגות. התוכנית, שכונתה בשם "אסד" (אריה בערבית), נודעה למודיעין הישראלי.

ב-25 במאי נשלח לשר החוץ הישראלי, אבא אבן, ששהה באותה שעה בארצות הברית, מברק (הודעה מהירה ודחופה) מוצפן בו הודיעו לו שמצרים עומדת לתקוף את ישראל ב-27 במאי. אבא אבן העביר את המברק לממשל האמריקאי ולמחרת, הנשיא לינדון ג'ונסון יצר קשר עם שלטונות ברית המועצות והתריע שמצרים עומדת לתקוף את ישראל.

שגריר ברית המועצות בקהיר הגיע אל נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, בשעה 3 לפנות בוקר ומסר לו את ההתנגדות הסובייטית לפתיחת מלחמה ביוזמה מצרית. ובעקבות השיחה ביטל נשיא מצרים את המתקפה המתוכננת.

מספר ימים לפני פתיחת המלחמה ערך צה"ל, באמצעות אוגדת (יחידה צבאית עצמאית המורכבת מכמה חטיבות ומיחידות של חיילות שונים) ההונאה של פיקוד הדרום, אוגדת ההטעיה 49, תנועות צבא שנועדו לשכנע את מצרים שהמתקפה הישראלית תרוכז בציר הדרומי. מצרים השתכנעה ויחידות מצריות רבות קיבלו הוראה לשינוי היערכות ומיקום, במטרה להתכונן למתקפה בציר הדרומי. בעקבות מבצע ההטעיה החלו צבאות המצרים, ב-28 במאי, בתגבור הציר הדרומי,

תנועות הצבא המצרי גרמו לאי סדר ולחוסר מוכנות.

תחילת המלחמה

מתקפה אווירית

המלחמה התחילה ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 7:45 בבוקר, במכה אווירית מקיפה. בשעות הראשונות של המלחמה תקפו כ-185 מטוסי חיל האוויר הישראלי בסיסים צבאיים ושדות תעופה במצרים, ולאחר מכן בסוריה, בירדן ובעיראק, במבצע שנקרא "מבצע מוקד". התקיפה האווירית הפתיעה את צבאות ערב והכריעה את גורל המלחמה בהשמדת רוב חילות האוויר של צבאות ערב.

חיל האוויר הישראלי הנחית מכה אווירית, בו זמנית, על 11 שדות תעופה מצריים (11 מתוך 14), שדות התעופה הנותרים הותקפו במטס השני והאחרים הותקפו פעמים אחדות באותו יום. חיל האוויר המצרי שותק כמעט לגמרי למשך שארית המלחמה. הרמטכ"ל המצרי, מוחמד פאוזי, טען ב-1997, שהנשיא עבד אל-נאצר הותרע התרעה מוקדמת על המתקפה האווירית הישראלית, אך שר ההגנה עאמר, שפיקד על הצבא, התעלם מהתרעה זאת.

צבא מצרים היה הכוח הגדול ביותר שעמד מול צה"ל, הכוח המצרי היה בתהליך של מעבר מיבשת אפריקה אל חצי האי סיני. יחידות מצריות החלו לצאת מתימן, נכרתו בריתות צבאיות יתר מדינות ערב המקיפות את ישראל, במטרה שלא לאפשר לכל הצבא הישראלי להתרכז בהתמודדות עם מצרים.

מטרת המתקפה הישראלית הייתה לתקוף מהר וחזק לפני שהברית הצבאית הכלל ערבית תגיע לדרגת כוננות ותיאום גבוהה יותר.

מתקפה יבשתית וימית

ביום שני, 5 ביוני 1967, בשעה 8:15 הושמע בקשר האות "סדין אדום" והכוחות היבשתיים של צה"ל פתחו בהתקפה על הצבא המצרי בחצי האי סיני וברצועת עזה. במהלך יומיים, חטיבה עצמאית מוגברת כבשה את רצועת עזה, וחטיבה ממוכנת עצמאית פעלה במטרה להטעות את המצרים בתנועות והתקפות מבוימות בנגב הדרומי. בתאריכים ה7 וה8 ביוני השתלטו כוחות חיל הים הישראלי בחופי דרום סיני.

ב6 ביוני נתן המטכ"ל המצרי פקודת נסיגה כללית שהפכה את המלחמה לקרב התקדמות

צה"ל התקדם במהירות לעבר מעבר המיתלה (מעבר יבשתי בין שני רכסי הרים במערב חצי האי סיני) כדי לחסום את הכוחות המצריים הנסוגים.

ישראל כבשה מסוריה את רמת הגולן וחלק מרכס החרמון, מירדן כבשה את שטחי יהודה ושומרון, כולל מזרח ירושלים והעיר העתיקה וממצרים כבשה את חצי האי סיני, מצרי טיראן ורצועת עזה.

לצה"ל היו כ-3400 נפגעים, מתוכם כ-780 הרוגים, כ-2590 פצועים ו-15 חיילים שנפלו בשבי.

במהלך המלחמה נפלו בשבי מדינות ערב 15 מחיילי צה"ל: 11 במצרים, 1 בסוריה, 2 בעיראק ו-1 בלבנון.

לישראל הועברו גם גופותיהם של ישראלים שהיו בידי ארצות ערב, אך ללא גופתו של אלי כהן, שהסורים סירבו לוותר עליה.

חילופי השבויים התחילו ישר בסיום המלחמה והסתיימו ב-23 בינואר 1968.

במסגרת חילופי השבויים שחררה ישראל 4,338 אנשי צבא מצרים ו-899 אזרחים מצרים, 533 אנשי צבא ירדנים ו-366 אזרחים ירדנים, 367 אנשי צבא סורים ו-205 אזרחים סורים.

ב-19 ביוני 1967, תשעה ימים לאחר סיום המלחמה, החליטה ממשלת ישראל להחזיר את רוב השטח שנכבש ממצרים וסוריה תמורת הסכם שלום. הצעה זו הועברה לאמריקאים וכעבור מספר ימים התקבלה התשובה שסוריה ומצרים דוחות את ההצעה.

המלחמה שינתה את המעמד הביטחוני של מדינת ישראל והוכיחה למדינות ערב את עוצמתו וכוחו של צה"ל. ההנהגה המצרית הבינה שבעתיד הקרוב אין סיכוי להביס את ישראל ולבטל את קיומה במלחמה.

המלחמה הביאה לשינויים רבים במזרח התיכון. עוצמת התבוסה של צבאות ערב בהתמודדות עם ישראל והפער העצום בין הציפיות שנבנו על ידי אמצעי התקשורת הערביים והמציאות שלאחר המלחמה, גרמו לפגיעה קשה בחברה הערבית ובעיקר בארצות שהיו מעורבות ישירות במלחמה. החברה הערבית התקשתה להתמודד עם התוצאות, לכן התחילה במסע האשמות שכללה האשמת ארצות הברית והממלכה המאוחדת בקונספירציה עם ישראל וסיוע לה בתקיפת ארצות ערב.