כולנו מכירים את מצעד הגאווה, שהוא מצעד מחאה שנתי המתקיים בערים שונות ברחבי העולם. במצעד מציינים לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים, ביסקסואלים ובאופן כללי קהילת הלהט"ב את מאבקם לקבלה חברתית, זכויות חוקיות ושוויון. -רז בן ציון י4
אבל למה בעצם חוגגים את מצעד הגאווה?
התשובה לכך היא מהומות סטונוול, סדרת הפגנות של חברי הקהילה הגאה בתגובה לפשיטה משטרתית, שהחלה בשעות הבוקר המוקדמות של 28 ביוני 1969.
הכל התחיל בעקבות המהפך החברתי שהתרחש במלחמת העולם השנייה. תושבים רבים בארצות הברית רצו "להחזיר את הסדר החברתי שהיה לפני המלחמה ולהחזיק את כוחות השינוי", כדבריו של ההיסטוריון בארי אדם.
קומוניסטים ואנשים אחרים שנחשבו לא אמריקאים וחתרניים, נחשדו כמסכני ביטחון, וגם גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות נכללו ברשימה זו על ידי משרד החוץ האמריקאי.
בשנות החמישים-והשישים, הFBI (לשכת החקירות הפדרלית של ארצות הברית) והמשטרה ניהלו רשימות שהכילו שמות של הומוסקסואלים ידועים כדי לסמן אותם כמסוכנים. ממשלות של מדינות שונות ומדינות מקומיות פעלו גם כך: ברים ומסעדות בבעלות הומואים/לסביות הושבתו ובעלי מקומות אלה ולקוחותיהם נעצרו ונחשפו בעיתונים.
ערים שונות ביצעו "ניקוי" כולל כדי להיפטר משכונות, פארקים, ברים וחופים של הומוסקסואליים, לבישת בגדי המגדר ההפוך הוצאה מחוץ לחוק ואוניברסיטאות גירשו פרופסורים החשודים בהיותם חלק מהקהילה הגאה.
בנוסף לחוסר היכולת של עובדי המדינה ואנשי הציבור להזדהות כהומוסקסואלים או לתמוך ביחס הוגן כלפיהם, לא יכלו גם אנשי התקשורת, התיאטרון והקולנוע להזדהות או למחות כנגד היחס ההומופובי, כי אם היו עושים כן, היו יכולות להיות לכך השלכות הרסניות לקריירה שלהם, לחיים שלהם ושל משפחותיהם.
בשנת 1952 איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי הציג את ההומוסקסואליות בDSM (מדריך האבחון והסטטיסטי) כהפרעה נפשית. בתגובה למגמה זו שהלכה ורווחה בחברה האמריקנית, הוקמו שני ארגונים עצמאיים שמטרתם לקדם את זכויותיהם של גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות, ולספק הזדמנויות חברתיות בהן יוכלו לנהל אורח חיים רגיל ולא לפחד מכך שיעצרו אותם על עברה על החוק.
בשנת 1950, הומוסקסואלים באזור לוס אנג'לס הקימו את אגודת מאטאשין (אחד מארגוני התנועה ההומופילית הראשונים בארצות הברית, שמטרתה הייתה הגנה ושיפור זכויות להט"ב באמריקה). מטרות הארגונים היו לאחד הומוסקסואלים ולסביות, לחנך אותם, לספק מנהיגות ולסייע להם בהתמודדות עם הומופוביה.
בשכונות כמו גריניץ' וילג' שבמנהטן ובהארלם, שהו אוכלוסיות הומוסקסואליות ולסביות גדולות יחסית בעיקר לאחר מלחמת העולם הראשונה. ההסבר הוא שאנשים ששירתו בצבא ניצלו את ההזדמנות להתיישב בערים גדולות יותר. בניו יורק חוקקו חוקים כנגד הומוסקסואליות בעסקים ציבוריים ופרטיים, אך מכיוון שעסקי האלכוהול היו מבוקשים מאוד באותו הזמן, מספר הברים ומוסדות השתייה היו רבים מאוד וזמניים, כך שהמשטרה לא הצליחה לפשוט על כולם ולסגור את העסקים.
מעט מאוד מקומות עבודה קיבלו הומוסקסואלים למקומות עבודה ולעסקים בשנות החמישים והשישים, אך מי שכן עשו זאת היו לעיתים קרובות ברים הומוסקסואליים, בעיקר בשל אופי המקומות הלא חוקי והעובדה שמקומות אלה נוהלו בעיקר על ידי קבוצות פשע מאורגנות (ובנוסף בעלי הברים והמנהלים היו לעיתים רחוקות הומוסקסואלים בעצמם).
המתיחות הרבה בין משטרת ניו יורק לתושבים ההומוסקסואליים בגריניץ' וילג' הובילה למחאות נוספות בערב למחרת ועוד מחאות והפגנות מספר ימים מאוחר יותר.
לאחר מספר שבועות התארגנו תושבי השכונה בקבוצות פעילים במטרה לרכז מאמצים בהקמת מקומות בילוי להומוסקסואלים ולסביות אשר יהיו פתוחים לגבי נטייתם המינית מבלי חשש שיעצרו אותם על כך.
פונדק סטונוול, אשר הממוקם ברחוב כריסטופר 51 ו-53, יחד עם עוד כמה מפעלים אחרים בעיר, היה בבעלות משפחת הפשע בג'נוב. בשנת 1966, שלושה מחברי המאפיה השקיעו 3,500 דולר כדי להפוך את סטונוול אין לבר הומוסקסואלי לאחר שהיה מסעדה ומועדון לילה להטרוסקסואלים.
למרות שפשיטות המשטרה על ברים הומוסקסואליים התרחשו לעיתים קרובות והיו שגרתיות בשנות השישים, השוטרים שהיו במקום איבדו במהירות את השליטה במצב בבר סטונוול אין ב-28 ביוני. הפשיטה החלה בשני שוטרים סמויים ושתי שוטרות סמויות שנכנסו לבר מוקדם באותו הערב כדי לאסוף ראיות חזותיות, וכשהיו מוכנים (אספו מספיק ראיות) הם קראו לגיבוי משטרתי באמצעות הטלפון של הבר.
בשעה 01:20 בלילה ביום שבת, 28 ביוני 1969, הגיעו ארבעה שוטרים בבגדים פשוטים אזרחיים, ובחליפות כהות, שני שוטרי סיור במדים, הבלש צ'ארלס סמית', וסגן המפקח סימור אורן, לדלתות הכניסה של פונדק סטונוול שברחוב כריסטופר והודיעו "משטרה! אנחנו לוקחים את המקום!" המוזיקה שנשמעה בבר הופסקה והאורות בבר נדלקו. כ-205 איש היו בבר באותו הלילה. רוב האנשים אשר שהו בבר היו מבולבלים ומספר אנשים שהבינו מה קורה החלו לרוץ לדלתות ולחלונות בשירותים, אך המשטרה חסמה את הדלתות והחלונות כדי למנוע בריחות. מייקל פאדר, איש אשר נכח בפשיטה אמר: "הדברים קרו כל כך מהר שדי נתפסת בלי לדעת. פתאום היו שם שוטרים ונאמר לנו שכולם יעמדו בתורים ושהזיהוי שלנו יהיה מוכן". העימותים עם השוטרים הפכו אלימים, ובעקבותם החלו מהומות הנמשכו מספר ימים בהם נכחו כ-2000 מפגינים ו-400 שוטרים.
גם לאחר מהומות סטונוול, גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות בניו יורק התמודדו עם מכשולים מגדריים , גזעיים ומעמדיים רבים בהפיכתם לקהילה מגובשת. תוך חצי שנה הוקמו שני ארגונים של פעילים הומואים בניו יורק אשר התרכזו בעיקר בעימותים, ושלושה עיתונים שקידמו שוויון זכויות ללהט"ב.
שנה לאחר המהומות, לציון יום השנה (ב-28 ביוני 1970), בניו יורק, לוס אנג'לס וסן פרנסיסקו התקיימו צעדות הגאווה הראשונות. יום השנה להתפרעויות הונצח גם בשיקגו ובערים נוספות נערכו צעדות דומות. לאחר שנתיים מפרעות סטונוול ארגוני זכויות הלהט"ב הוקמו בכל עיר אמריקאית גדולה, כמו גם בקנדה, אוסטרליה ומערב אירופה.
בשנת 2016 הוקמה האנדרטה הלאומית של סטונוול.
עם ציון יום השחרור של רחוב כריסטופר, ב-28 ביוני 1970, חגגו את יום השנה הראשון לפרעות בסטונוול באספה ברחוב כריסטופר, עם צעדות גאווה בלוס אנג'לס ובשיקגו, ובהן השתתפו כ10,000 אנשים. אלו נחשבות לצעדות הלהט"ב הראשונות בהיסטוריה של ארצות הברית.
כיום מתקיימים מדי שנה אירועי גאווה להט"בים ברחבי העולם לקראת סוף חודש יוני לציון קיום מהומות סטונוול. בשנת 2019 התקיים אירוע הגאווה העולמי "WorldPride" תחת הכותרת "סטונוול 50" בניו יורק למען הנצחת 50 שנה למרד סטונוול. כ-5 מיליון איש בהם תיירים ואזרחים מקומיים במנהטן השתתפו בצעדה זו. ב-6 ביוני 2019, מפקח משטרת ניו יורק, ג'יימס פ'ניל, התנצל התנצלות רשמית מטעם משטרת ניו יורק על מעשי השוטרים באירועי המהומות בסטונוול.
גם בישראל כל שנה חוגגים את מצעד הגאווה במספר ערים. דוגמא לאחד המצעדים היא מצעד הגאווה בתל אביב, שהוא אירוע המוני המזכיר קרנבל, והוא מצעד הגאווה הגדול ביותר במדינת ישראל וביבשת אסיה. תל אביב היא העיר הראשונה בישראל בה צוינו אירועי הגאווה, ובנוסף בתל אביב התקיים מצעד הגאווה הראשון. אך לא תמיד זה היה כך.
האווירה הציבורית במדינת ישראל בעשורים הראשונים לקיומה הייתה שמרנית ולא סובלנית כלפי אוכלוסיית הלהט"ב. למרות הקשיים, נעשו מספר ניסיונות לקיים מצעד גאווה בתל אביב. בשנת 1975 נוסדה אגודת הלהט"ב, אשר כונתה "האגודה לשמירת זכויות הפרט" על ידי אנשים פרטיים. בשנים הראשונות לקיומה האגודה היתה בעיקר עורכת מסיבות ומפגשים חברתיים לחברי קהילת הלהט"ב.
בשנת 1979 אירחה האגודה, ביוזמת יונתן דנילוביץ' (פעיל זכויות אזרח אחד מהפעילים הבולטים בקהילת הלהט"ב בישראל), את כנס ארגוני הלהט"ב היהודיים. אורחים רבים מחו"ל השתתפו באירוע זה אשר נחשב כמצעד הגאווה הראשון, שהתקיים בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין).
בשנות התשעים ביקשו ראשי ציבור הומואים ולסביות בתל אביב, לקיים אירועים פומביים תוך דרישה לשיויון זכויות לכלל קהילת הלהט"ב. התקיימו מספר אירועים סמליים שהתאפיינו במספר משתתפים מועט, בעיקר בשל החששות להיראות בפומבי באירועים הקשורים להומואים וללסביות. האירוע הראשון לציון יום הגאווה התקיים ב-4 ביולי 1993 בגינת שינקין בתל אביב. אירוע פומבי נוסף התקיים ב-1996, באירוע יצאה שיירה של כ-40 כלי רכב פרטים, השיירה הייתה מלאה בדגלי גאווה ושלטים הדורשים שוויון זכויות.
רק בשנת 1998 הפך מצעד הגאווה בתל אביב לאירוע המוכר לנו כיום: מצעד זה נערך בעקבות שני אירועים בתקופה זו שתרמו לכך: הראשון היה זכייתה של דנה אינטרנשיונל באירוויזיון, והשני היה אירועי ויגסטוק (פסטיבל דראג שהחל בשנות השמונים בניו יורק). מאז ועד היום מתקיים מצעד הגאווה בתל אביב מדי שנה, והפך לאחד מהסמלים העיקריים במאבק לשוויון לאוכלוסיית הלהט"ב.
