מלחמת השפות וסיומה

מלחמת השפות הייתה ריב בין נציגי "חברת עזרה" לבין הסתדרות המורים וציוני א"י.

המלחמה הייתה סביב שפת ההוראה בטכניון בחיפה כאשר הציונים והסתדרות המורים טענו כי השפה העברית בשלה לשימוש בכל תחומי החיים, כולל הוראה, בעוד שנציגי "חברת עזרה" טענו כי השפה דלה וחסר בה מושגים נדרשים להוראה, ורצו שילמדו בשפה הגרמנית. הציונים והסתדרות המורים התנגדו לכך וניהלו מאבק על מנת שבמוסד זה ילמדו בשפה העברית.

חברת עזרה של יהודי גרמניה הייתה ארגון יהודי-גרמני לא ציוני שפעל בראשית המאה ה-20 לסיוע פילנתרופי ליהודי מזרח אירופה וארץ ישראל, ולקידום התרבות הגרמנית בקרב היהודים מחוץ לגרמניה. חברה זו רצתה ללמד את יהודי ארץ ישראל כפי שנאמר רק בשפה הערבית על מנת להחזיר ולהשתית אותם על התרבות הגרמנית. הם התנגדו בכל תוקף ללימוד בשפה העברית ללא כל פשרה.

לאחר שחברת עזרה קיבלה את החלטה זו והודיעה אותה ליישוב היהודי, התגובות היו קשות. היישוב היהודי מאז ומתמיד רצה שבמערכת החינוך התלמידים ילמדו בשפה העברית. הם כל כך רצו בכך מכיוון שסברו כי צעד זה יגרום להחייאת השפה העברית ויגרום ליהודים בארץ להיות בעלי זהות משותפת נוספת שסובבת סביב השפה.

באותו זמן אליעזר בן יהודה חידש מילים רבות בשפה. אליעזר בן יהודה היה מחייה השפה העברית. הוא עלה עם אשתה בשנת 1881 לארץ והתיישב בירושלים. הוא הוציא עיתונים רבים לאור וכתב את "מילון הלשון העברית הישנה חדשה". אליעזר בן יהודה עבד כמורה וייסד ארגונים אשר מטרתם העיקרית הייתה להחיות את השפה העברית בארץ, בקרב היישוב היהודי, ושהיהודים בארץ יוכלו לדבר בה באופן שוטף ביום-יום.

כחלק מתוכניותיו ורעיונותיו של בן יהודה, הוא דרש כי השפה העברית תהיה שפת האם של ילדי הארץ ושהעברית תהיה לשון ההוראה הבלעדית בכל מוסדות החינוך. ולכן, לאחר דרישתו של אליעזר בן יהודה והעובדה שהוא המציא ופיתח רבות בשפה העברית, היישוב היהודי טען כי השפה העברית מפותחת מספיק על מנת שהתלמידים בטכניון יוכלו ללמוד בה. בנוסף, הם, כמו אליעזר בן יהודה, שאפו שכל היהודים יהיו בעלי היכולת לדעת לדבר ולכתוב באופן שוטף בשפה העברית, ולכן הדבר היה חשוב מאוד עבורם.

כתוצאה מתגובת חברת עזרה אשר התנגדנו נחרצות ללימוד בשפה העברית בטכניון בחיפה, היישוב היהודי הבין כי הוא חייב לפעול. כתגובה להחלטת החברה, מורים רבים התפטרו מבתי הספר של חברת עזרה , הורים רבים לא שלחו את ילדיהם ללימודים בבית הספר, נערכו הפגנות רבות ברחבי היישוב היהודי בא"י, ובכל היישוב ניכר היה לראות דעה נחרצת לגבי החלטתם של חברת עזרה שהיא להתנגד בכל תוקף ללימוד בשפה הגרמנית בטכניון.

כתוצאה מתגובתם של היישוב היהודי, חברת עזרה הבינה כי היא חייבת להתפשר כדי למנוע נזקים רבים ולכן היא נכנעה ללחץ הציבורי והסכימה כי העברית תוכר כשפת הוראה בטכניון בהדרגה. תגובה זו הייתה ב-22 בפברואר 1914, באותו היום מלחמת השפות הסתיימה.

מלחמת השפות ליכדה את היישוב היהודי ובעקבותיה ההסתדרות הציונית החלה לגלות מעורבות בנושאי חינוך ותרבות בא"י, והוקמו מוסדות חינוך חדשים שבהם שפת ההוראה הייתה עברית. בנוסף, השלטונות הטורקיים הכירו בעברית כשפת הוראה ובשנת 1922 הכריזה ממשלת המנדט הבריטי על השפה העברית כשפה רשמית בארץ ישראל, לצד האנגלית והערבית.

לסיום, בניצחון זה היישוב השתחרר מתלות בין-תרבותית ומהשפעת שפות זרות. הלאומיות היהודית קיבלה חיזוק וכוח משמעותי כך שפרישת המורים מ"עזרה" הייתה למעשה השתחררות מהאפוטרופסות ומעבר לעצמאות בתחום החינוך. מלחמה זו הוכיחה כי היישוב היהודי מלוכד ומאוחד, ויצירת מאפיינים משותפים תרבותיים עבורו היא חשובה ביותר.