מי היה אחד העם?

אשר צבי בן ישעיהו גינצברג (אחד העם הוא שם העט שלו), נולד ב18 באוגוסט 1856, בעיירה סקווירא באוקראינה.

בילדותו היה תלמיד ונודע כעילוי בלימוד הגמרא. בבגרותו למד גם דקדוק עברי ומתמטיקה מתוך ספרים עבריים, וכן פילוסופיה של חכמי ספרד, ספרות ומדע. בשנת ‎1884 התחיל להשתתף באסיפות תנועת חיבת-ציון באודסה, ובוועידת קטוביץ של חיבת-ציון ביקש להדגיש את אופייה הלאומי של התנועה.

לאחר הקונגרס הציוני הראשון, בשנת ‎1897, היה אחד העם ליריב חריף של הרצל ושל תפיסתו המדינית. דעתו הייתה כי הבעיה המרכזית של העם היהודי אינה ״צרת היהודים״ - שנאת היהודים והרדיפות שמהן סבלו, כי אם ״צרת היהדות״, שאיבדה את קנייניה הרוחניים.

בשנת ‎1889 פרסם בכתב-העת ״המליץ״ את מאמרו ״לא זה הדרך״, שעליו חתם לראשונה בשם ״אחד העם״.

במאמר זה קרא לשינוי בגישת תנועת חיבת-ציון להתיישבות בארץ-ישראל.

לדבריו, ארץ-ישראל אינה מסוגלת לקלוט את המוני העם מן הגלות, ואף לא את רובם, ולכן לא תיפתר בעיית היהודים עם הקמת בית לאומי לעם היהודי בציון ארץ ישראל.

תנאי החיים הקשים בארץ-ישראל לא יעודדו אנשים לעלות, ועל תנועת חיבת-ציון לחנך יהודים כך שירצו לחיות בה למרות התנאים הקשים.

במרכז שאלת התחייה הלאומית הציב אחד העם את רעיון הציונות הרוחנית, אשר לפיו יצירת מרכז רוחני בארץ-ישראל, כלומר עבודה מעשית, חינוכית ותרבותית שמטרתה לרכז את האומה בציון, תביא לאחדות לאומית ולתחיית הרגש הלאומי - לשאיפה לעשות את הציונות ״מרכז הרוח״ לכל חלקי האומה הפזורים בגלות, שסכנת התבוללות נשקפת להם.

מכיוון שאי-אפשר שארץ-ישראל תקלוט לתוכה את כל מיליוני היהודים שבגולה, גם אם יהיה לה ערך מדיני וכלכלי היא לא תוכל לפתור את הבעיה הכלכלית של העם, אלא רק את השאלה הלאומית-רוחנית שלו.

עם זה צפה אחד העם כי יבוא יום אשר בו יגדל הקיבוץ היהודי בארץ-ישראל ויתחזק, ואז יוכל לייסד בה מדינה שאינה רק מדינת היהודים, אלא מדינה יהודית - בעלת רוב יהודי אשר יאפשר יצירה תרבותית חופשית והתפתחות חיים לאומיים של העם.

לפי תפיסתו של אחד-העם, עבודת התחייה הלאומית מתחילה ב״אדם שביהודי״, שזקוק לשיפור מידותיו בשל המידות הרעות שדבקו בו בשנות הגלות.

לדעתו, הדת היהודית בחלקה המעשי פסקה מלהיות גורם מאחד לעם היהודי, ושוב אין היא יכולה לרכז סביבה את כולו.

לעומתה המוסר היהודי, שהוא מוסר אנושי שהרוח הלאומית הטביעה בו את חותמה המיוחד, הוא החשוב בנכסי התרבות של העם היהודי.

אחד העם היה מהראשונים שהפנו את תשומת ליבה של התנועה הציונית לבעיית היחסים עם הערבים בארץ-ישראל.

במאמרו ״אמת מארץ-ישראל״, שנכתב בעקבות ביקורו הראשון בארץ-ישראל, בשנת ,‎1891 כתב כי טעות היא לראות בערבים ״פראי מדבר״ שאינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם״.

בשנת ‎1889 ייסד אחד העם את אגודת בני-משה, שהתקיימה שמונה שנים והשיגה כמה מיעדיה: בקונגרס הציוני השני, בשנת, ‎1898 התקבלה בהשפעתה ההחלטה העקרונית לקיים פעולות תרבות וחינוך ברוח לאומית בארץ-ישראל.

האגודה הניחה יסודות לבתי-ספר עבריים ברוח אחד העם, שעל-פיה יהודי אינו דווקא מי שמקיים את ההלכה היהודית, אלא מי שמזדהה עם הלאומיות ונותן לכך ביטוי בעלייה לארץ-ישראל ובשימוש בשפה העברית. למרות ההתנגדות העזה לתפיסה זו, בפרט בחוגי היישוב הישן, הוקמו ברוחה מוסדות חינוך שהעניקו לתלמידיהם השכלה ברוח לאומית ובשפה העברית. אגודת בני-משה גם השתתפה בייסוד המושבה רחובות כדוגמה למושבה עברית עצמאית שאינה מקבלת תמיכה.

ב-1896 נתמנה אשר גינצברג כעורכו של הירחון "השלוח" ובו פרסם דברי פובליציסטיקה רבים. הוא ערך את כתב-העת עד לשנת 1903.

בשנים ‎1915-1918 פעל עם חיים ויצמן להשגת הצהרת בלפור.

בשנת ‎1922 עלה לארץ-ישראל.

הוא גר בתל-אביב ועד שנת ‎1926 היה חבר הוועד הפועל של עיריית תל-אביב.

אחד העם נפטר בתל אביב ב 2 בינואר 1927.