למצוא משמעות בין הצלצולים: האם אנחנו יותר מסתם גיליון ציונים?

למצוא משמעות בין הצלצולים: האם אנחנו יותר מסתם גיליון ציונים?

אוריה הללי זליכה

בתוך המרוץ האינסופי אחר הציון המושלם ותעודת הבגרות המעוטרת, קל לשכוח שהחיים עצמם אינם מבחן. במסדרונות התיכון, בין צלצול לצלצול, מתקיים מסע שקט אל עבר ה“עניינים שברוח” מהפסיכולוגיה של הלחץ, דרך הפילוסופיה של המשמעות ועד לשיעור המפתיע שמלמד אותנו צ׳ארלס דרווין.

הצלצול נשמע. זהו צליל מכני וחד, החותך את האוויר ומפעיל תגובה כמעט אוטומטית אצל מאות בני אדם בו זמנית. ברגע אחד נקטעים הצחוק, השיחות על סוף השבוע והמחשבות הנודדות. אנחנו אוספים את התיקים, מיישרים את הגב ונכנסים לכיתה. במשך ארבעים וחמש הדקות הבאות, הזהות שלנו מצטמצמת. אנחנו כבר לא בני נוער עם חלומות, פחדים וכישרונות, אלא “תלמידים”. התפקיד ברור: לקלוט מידע, לעבד אותו ולפלוט אותו ביום המבחן.

ובתוך השקט היחסי של הכיתה, כשהמורה פונה אל הלוח, עולה שאלה אחרת, כזו שלא מופיעה במיקוד לבגרות: איפה הנפש שלנו בתוך כל המערכת הזו? והאם בית הספר מכין אותנו לחיים עצמם, או רק למבחנים על החיים?

פס הייצור של ההערכה העצמית

כדי להבין את המציאות הבית ספרית, צריך להבין את החומר שממנו עשוי היומיום שלנו: מספרים. מערכת החינוך המודרנית, ששורשיה נטועים במהפכה התעשייתית, בנויה על מדידה. הידע נמדד, ההתנהגות נמדדת, ולעיתים נדמה שגם הערך העצמי שלנו נמדד על סקאלה שבין אפס למאה.

פסיכולוגים חינוכיים מצביעים על תופעה המכונה “התניה של ערך עצמי”. כאשר תלמידים מקבלים חיזוקים חיוביים אך ורק על הישגים אקדמיים, המוח מתחיל לפרש כישלון במבחן ככישלון קיומי. ציון חמישים וחמש במתמטיקה חדל להיות סימן לחוסר הבנה של חומר מסוים והופך לאמירה פנימית כואבת: אני לא מספיק טוב.

במציאות כזו, הרוח והנפש נדחקות לשוליים. אין ציון על חברות טובה, אין בונוס בבגרות על אמפתיה ואין יחידות לימוד על התמודדות עם בדידות. הלחץ להצליח יוצר פרדוקס: ככל שאנחנו משקיעים יותר בלהיות “תלמידים מצטיינים”, אנחנו עלולים להשקיע פחות בלהיות בני אדם שלמים. החרדה מפני הבגרויות, שמוגדרת כיום כמגיפה שקטה בקרב בני נוער, איננה רק פחד מציון נמוך אלא פחד מאובדן משמעות. אם אני לא “התלמיד המצטיין”, אז מי אני בעצם?

הפילוסופיה של ה“למה”

כאן נכנסת לתמונה הפילוסופיה, כלי שכמעט ואינו קיים במערכת השעות. הפסיכיאטר ויקטור פראנקל, ששרד את מחנות הריכוז וכתב את הספר “האדם מחפש משמעות”, ניסח משפט מפורסם בהשראת ניטשה: מי שיש לו “למה” שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל “איך”.

בתרגום לחיי התיכון, ה“איך” ברור וקשה. הוא כולל לילות לבנים של למידה, עומס קוגניטיבי, לחץ ותסכול. כדי לעבור את התקופה הזו מבלי להישחק נפשית, התלמיד זקוק ל“למה”. הבעיה היא שאצל רבים ה“למה” הוא חיצוני ושטחי: כדי לרצות את ההורים או כדי להשיג בגרות טובה. אלו מטרות לגיטימיות, אך הן אינן מספקות משמעות עמוקה.

משמעות אמיתית נוצרת כאשר הלמידה מתחברת למשהו גדול יותר, או כאשר לתלמיד יש עולם פנימי עשיר מחוץ לבית הספר. זה יכול לבוא לידי ביטוי בהתנדבות, בנגינה, בספורט או בסקרנות אינטלקטואלית טהורה שאינה תלויה בתוכנית הלימודים.

הילד שרדף אחרי חיפושיות

כדי להבין עד כמה הפער בין הצלחה בבית הספר להצלחה בחיים הוא עתיק, כדאי לחזור לאנגליה של המאה ה־19. בעיירה שרוסברי הסתובב נער שמערכת החינוך, וגם אביו, כמעט והתייאשו ממנו. שמו היה צ׳ארלס דרווין.

בבית הספר היוקרתי שבו למד, הלימודים התבססו על שינון שפות עתיקות. דרווין השתעמם, ציוניו היו בינוניים והוא נחשב לתלמיד איטי וחסר מוטיבציה. מנהל בית הספר נזף בו שוב ושוב, ואביו הטיח בו משפט שנחרת בהיסטוריה: לא אכפת לך משום דבר חוץ מציד, כלבים ותפיסת חולדות.

מה שהמערכת לא ראתה התרחש מחוץ לכיתה. ה“שטויות” של דרווין היו למעשה סקרנות מדעית טהורה. הוא בילה שעות בהתבוננות בטבע, בניסויים ובאיסוף אובססיבי של חיפושיות. הנפש שלו לא הייתה עצלה, היא פשוט פעלה בקצב ובכיוון שהמערכת לא ידעה למדוד.

התכונות שהפכו את דרווין לכישלון בית ספרי הן בדיוק אלו שהפכו אותו לאבי תורת האבולוציה. בית הספר ידע לבדוק אם הוא יודע לתרגם טקסטים קלאסיים, אך לא היה לו שום כלי לבדוק אם הוא יודע לשאול שאלות חדשות על העולם.

האשליה של המסלול הבטוח

הלקח מדרווין רלוונטי היום יותר מתמיד. הסיפור שמוכרים לנו פשוט וליניארי: ציונים גבוהים בתיכון מובילים להצלחה מובטחת בחיים. אך המציאות של המאה ה־21 מספרת סיפור אחר.

מחקרים של פורום הכלכלה העולמי מצביעים על כך שהכישורים המבוקשים ביותר כיום הם חשיבה ביקורתית, יצירתיות, פתרון בעיות, אינטליגנציה רגשית וגמישות מחשבתית. אלו בדיוק התכונות שנדחקות לעיתים הצידה לטובת שינון חומר למבחן.

העולם האמיתי מחפש אנשים עם רוח. אנשים שיודעים ליפול ולקום, לתקשר, ליזום ולחלום. הציון הפסיכומטרי אולי פותח דלתות, אבל האישיות שנבנית בשנים האלו היא שקובעת אם נצליח להישאר בחדר.

השיעור שלא נלמד

אז איפה מוצאים את הרוח במסדרונות? היא נמצאת בסדקים. ברגע שבו תלמיד עוזר לחבר שמתקשה גם על חשבון הזמן שלו. בשיחה פילוסופית שמתפתחת בהפסקה. בהחלטה ללמוד נושא לעומק רק מפני שהוא מסקרן.

על אף מגבלותיה, מערכת החינוך היא חממה חברתית. זה המקום שבו אנחנו לומדים מי אנחנו מול אחרים. השיעורים החשובים ביותר לא נכתבים על הלוח. אנחנו לומדים נאמנות, התמודדות עם סמכות וניהול זמן. אלו הם העניינים שברוח באמת.

אין כאן קריאה לזלזל בלימודים. השכלה היא כלי חיוני ועוצמתי. הקריאה היא לשנות את היחס אליה. לראות בתעודת הבגרות כרטיס כניסה לעולם, אך לא תעודת זהות של הנשמה. בפעם הבאה שהצלצול יישמע, אולי נוכל לעצור לרגע, לנשום עמוק ולזכור שיש בתוכנו עולם שלם של חלומות, סקרנות ומשמעות ששום בוחן פתע לא יכול למדוד. בסופו של דבר, כשנביט לאחור על שנות התיכון בעוד עשור, ספק אם נזכור את הציון המדויק במתמטיקה, אבל סביר מאוד שנזכור את הרגעים שבהם הרגשנו חיים באמת.