וח האדם בראי הזמן איך הסרטונים הקצרים הובילו לעידן אפל חדש של הרוח האנושית – דן מגן

רוח האדם בראי הזמן: איך הסרטונים הקצרים הובילו לעידן אפל חדש של הרוח האנושית – דן מגן

לאחרונה הגעתי להחלטה למחוק את טיקטוק. מאז ומתמיד ידעתי שסרטונים קצרים מזיקים למוח שלנו, אך לא נתתי לכך מחשבה של ממש. למעשה, כמעט שלא חשבתי על הנושא כלל. ידיעות על הדרכים השונות שבהן סרטונים קצרים פוגעים בנו המשיכו לזרום, ואני לא עיבדתי אותן.

בדיעבד עצרתי לשאול את עצמי: כיצד ייתכן שלמרות שהייתי חשוף במשך שנים לכל המידע הדרוש כדי לקבל החלטה מושכלת, לא עשיתי את הצעד הזה עד לאחרונה? הגעתי למסקנה שעשויה להישמע פשוטה, אך בעיניי יש בה עומק רב: פשוט לא חשבתי.

ייתכן שאתם תוהים למה אני מתכוון, הרי מחשבות בוודאי עברו בראשי. כוונתי היא שלא הקדשתי זמן שקט שאפשר לי לחשוב באמת. הבנתי שבשלוש השנים האחרונות לפחות הייתי מוסח דעת באופן תמידי. אין הכוונה להסחות חיצוניות בלבד, אני עצמי פחדתי מלהשתעמם. תמיד הייתי עסוק במשהו: משחק במחשב, הכנת שיעורים או כתיבה לעיתון. המחשבות שלי תמיד כוונו למטרה מסוימת, ולא לנסיבות שבהן הייתי באותו רגע.

נקודה זו מתחברת להקשר חברתי רחב יותר. מגיל צעיר חונכנו להאמין שכדי לנצל את זמננו כראוי עלינו “לעשות משהו”. בין אם אנו “נחים” ובין אם אנו “עובדים”, המוח או הגוף תמיד אמורים להיות בפעולה. ההבדל היחיד הוא מי בחר את הפעילות, אנחנו או מישהו אחר, ולא עצם קיומה.

אני סבור שהתניה זו אינה מקרית. מי שחקר מעט את שורשי מערכת החינוך המודרנית יודע שמקורם במהפכה התעשייתית. עם שינוי אופי העבודה, חברות נזקקו לעובדים המסוגלים לבצע עבודה מונוטונית יום־יום ללא שחיקה. התאוריה שלי היא שהצמצום המודרני בזמן מנוחה אמיתית, כזו שבה פשוט יושבים וחושבים, הוא חלק ממערך רחב יותר שנועד לייצר עובדים וצרכנים “רובוטיים”. נוצרה התניה שלפיה יש להיות תמיד בעשייה, בין אם מתוך בחירה ובין אם מתוך כפייה. מכאן נובעות שתי תופעות לוואי מרכזיות: דעיכת החשיבה הביקורתית והתמכרות לעבודה.

גניבת תשומת הלב היא זו שמנעה ממני לחשוב. הרצון לחלוב את תשומת לבו של כל צרכן הוליד לוחמת גירויים, שבה כל אלגוריתם מנסה להשאיר אותנו זמן רב יותר משל מתחריו. והצרכן? הוא תמיד יצרוך. תשומת הלב שלו מתחלקת בין כולם, ורק לא לעצמו. זהו משחק סכום אפס, שבו המשאב הסופי שעליו נאבקות החברות הוא הקשב האנושי. בדומה להתייעלות שהביאה המהפכה התעשייתית בתחומים אחרים, חברות הפכו מיומנות כל כך בלכידת תשומת לב, עד שבפועל ניטלה מן הצרכן, לא בכוח, אלא באמצעות הנדסת תודעה מתוכננת וארוכת טווח.

אחת התוצאות הישירות לכך היא היעלמות החשיבה הביקורתית. אדם שאינו מקדיש זמן לחשיבה שקטה, ללא עשייה מקבילה, מתקשה לנתב את חייו. תופעה זו בולטת במיוחד בהתמכרות הדור הצעיר למסכים. היעדר זמן לחשיבה איכותית מונע את שילוב המידע שנצבר לכדי הבנה שלמה. אני עצמי הבנתי זאת רק לאחר שיצאתי להליכה של שעה וחצי בלי הטלפון. אז הבנתי עד כמה הייתי נתון לשליטתו. הפחד מהשעמום גרם לי לבדוק את המסך ללא הרף.

התופעה השנייה היא ההתמכרות לעבודה. הגעתי למצב שבו כלל לא ראיתי אפשרות שלא לעבוד. התפיסה הרווחת כיום היא שמותר לנוח כל עוד “עושים משהו”. ייתכן שתחשבו שאתם נחים באמת, אך אני מציע הגדרה רדיקלית יותר: מנוחה אמיתית היא מצב שבו אינכם עושים דבר, לא גוללים בטלפון, לא עוסקים בתחביב, לא משוחחים, אלא פשוט נמצאים לבד עם מחשבותיכם. גם אם תנסו להיזכר, סביר שתתקשו למצוא מתי עשיתם זאת לאחרונה. מכאן נובעת התאוריה שלי: ההנדסה התודעתית המודרנית מעצבת עובדים וצרכנים אוטומטיים.

חשוב להבהיר: אינני טוען לקיומה של קונספירציה שבה חברות המדיה החברתית קושרות קשר נגד הציבור. מדובר בתהליך טבעי הנובע מהסתכלות על האדם כעל מקור רווח בלבד. החברה המודרנית כה ממוקדת במיקסום רווחים, עד שהיא מאפשרת לנזקים עמוקים להיווצר בדרך. הביקורת המרכזית שאני מביע היא על החברה, שערכיה הידרדרו ונחלשו עד לכדי הקרבת טובת האינדיבידואל על מזבח הרווח. אני בטוח שהתופעות שתיארתי משפיעות גם על ילדיהם של המנכ"לים של חברות המדיה החברתית, אך הם מצדיקים את פעולותיהם בעקבות סט ערכים שגוי שנרמל את קידוש הרווח והוביל לפגיעה הרסנית.

הנפגעים המרכזיים הם אנחנו, ובייחוד צעירים, שבשנים קריטיות להתפתחות מוחם בילו שעות בצפייה בתכנים חסרי ערך וגלילה אינסופית. לפני השקת תרופה חדשה נדרשות שנים של ניסויים קליניים כדי לוודא שאין לה השפעות מוחיות ארוכות טווח. לניסוי הזה לא נרשמנו. השפעת הסרטונים הקצרים על מוחנו המתפתח לא נבדקה מראש, והנזק החברתי שהם יוצרים כבר מורגש ומוכח.

מחקרים חדשים לגבי תופעת הסרטונים הקצרים יוצאים כל הזמן, והם מתחילים להראות שאפילו בטווח הקצר עד מיידי ישנה השפעה שלילית על המוח שלנו. מחקר אחד שבדק את ההשפעה של צפייה בסרטונים קצרים כמו בטיקטוק על זיכרון יזום (Prospective Memory), כלומר היכולת לזכור לבצע פעולות מתוכננות לאחר הפסקה או הסחה, מצא שצפייה בסרטונים קצרים פגעה משמעותית ביכולת המשתתפים לבצע משימות שדרשו זיכרון לאחר הסחות, בהשוואה לקבוצות שביצעו פעילויות אחרות או לא עשו פעילות כלל.

למרות שההשפעות השליליות כמו זאת ועוד הן רווחות, וניתן רק לדמיין מה הן ההשפעות של הסרטונים הקצרים על מוח מתפתח, אין הגבלת גיל על סרטונים קצרים ואין אזהרות לגביהם להורים. בניגוד לסיגריות, שצריכות לפחות לשים אזהרות לגבי ההשפעות השליליות האפשריות של עישון, הסרטונים הקצרים חופשיים מכל סוג של אזהרה או הגבלת גיל. תינוקות חשופים להם, והתפתחותם המוחית מושפעת באופן חסר תקדים. המסר שלי הוא ברור: יש להתייחס לסרטונים הקצרים כמו כל חומר ממכר אחר בעל סכנות בריאותיות.

לסיכום, בכתבה זו תיארתי את תופעת אובדן הקשב בעידן המודרני, את מקורותיה ואת השפעותיה על האדם. גם ללא כוונה זדונית, המבנה והערכים של החברה המודרנית, ובראשם קידוש הרווח, הובילו לאובדן היכולת לנוח באמת ולפגיעה בחשיבה הביקורתית. לא נראה שהחברות ישימו את טובתנו מעל רווחן, ולכן האחריות נשארת בידינו: עלינו להתעורר לסכנות שהסרטונים הקצרים מציבים ולהתנגד להן, שכן היכולת לנווט את חיינו תלויה בכך.