למה אני מקפל נייר – על אוריגמי, אומנות, יופי, והזדמנויות

יצירה מאוריגמי תמיד היוותה חלק גדול מחיי ושימשה לי ככלי עזר למתן את עצמי ולהביע את עצמי בדרך קצת אחרת. בכתבה זו אעלה כמה תהיות על אומנות, מוזיאונים, יופי - לב גורלוב מכיתה יב'4

ביום הולדתי החמישי הוענקה לי מתנה - אריזת דפים עטופה בניילון. האריזה הקטנה שהתה לה בתוך חוברת ירוקה שלה נוספו הוראות שנראו לי קצת מוזרות, קצת כמו אלה שרואים על האריזות של הנודלס להכנה מהירה. "אוריגמי" הם אמרו לי, סוג של אומנות יפנית. ללב בן החמש זה היה כעוד צעצוע. חוץ מהפעילות החביבה עליי באותה התקופה, לרקום מזימות השתלטות על העולם, גם חקרתי את העלון המסתורי. למעשה, למדתי לקרוא 'אוריגאמית' לפני שלמדתי לכתוב בעברית. פנדה, קואלה, ציפור, כל אלה קמו לתחייה בחדרי הקט. האוריגמי ליווה אותי מהיום הראשון והמפחיד של כיתה א', ועד לימינו אנו. לעיתים שכחתי ממנו, אבל בפעמים בהן היה לי קשה להסדיר את מחשבותיי, פשוט קיפלתי אותן בנייר.

שמתי לב לא מזמן שאצבעותיי דקות יותר וקטנות יותר משל שאר הבנים. דבר זה גרם לי תחילה למבוכה, משום שאני כמו כל בן נוער ממוצע: אם אני רואה במראה שפיסת ריס נפלה לי על הלחי ונדבקה בגלל האפטר שייב ואני מנסה להוריד אותה עם ציפורן והציפורן מפוצצת פצעון, אני שוב מרגיש כבן האדם הכי מכוער שקיים, בגלל שבאותו הרגע, לאבן הפינה של הרציונליות אין מקום - אתה בן נוער ואתה מודאג מלימודים, וגם הדבר ההוא שנפלט לך בטעות לפני חמש שנים? אתה חושב שכולם יזכרו את זה לנצח. ואז אני שוב מקפל נייר. אני מקפל את כל התשוקה שלי, אני מקפל את כל הפחדים שלי, ואת כל הרצונות שלי, עם האצבעות הקטנות שלי. הייתי אומר שאני מקפל מומחה, אפילו לא רק של נייר, אבל זה כבר נדוש מדי.

לפני כחודש ביקרתי בפעם הראשונה בחיי במוזיאון האומנות בתל אביב. כן, גם לי לא ברור כיצד הגעתי לנקודה זו בחיי, אבל ממנה התעוררו אצלי כמה תובנות. לאומנות יש איזשהו ערך שמכתיבים לה, אבל יצירת אומנות היא יותר מסך הדברים שניתן לראות בבת אחת. בני האדם מוגבלים בחמשת חושיהם ולכן חשוב תמיד להשקיע את מירב המאמץ בהבנת האומנות (אלא אם היא מיצג מתחלף במוזיאון תל אביב – עכבר צעצוע על חוט מעל מאוורר? – מ- מה?) אני אישית משער, שמה שמיוחד ביצירות אומנות הוא היופי שלהן ואין זה יופי שטחי. אני אסביר. מוזיאונים הם מעין מקדש המנציח את חוסר ההבנה של בני האדם. הם אפילו קצת מזכירים את האינסטגרם. אתה חולף על פני הרבה תמונות שונות ומשונות, ועוצר ומסתכל במשך כמה שניות על אחת שמושכת לך את העין: "או וואו זה יפה, זה נחמד ומגניב וגם נחמד ומגניב וגם יפה" ואחרי זה אתה חוזר הביתה ועושה אותו הדבר בטלפון בחדר קצת פחות ממורק ושקט.

מי שכן תפסו לי את העין היו האנשים שישבו על הכיסא המבודד ובהו בציור במשך דקות ארוכות. "מה, הם משוגעים?" חשבתי לעצמי, ואז נזכרתי שגם אני לוקה בתופעה משונה שכזו. הרגעים שבהם האדם רוצה להיות ברגע, ולנסות להיות ברגע הנוכחי כמה שאפשר הם תמיד הרגעים שאתה לא תחוש במעופם ממך. אם אתה בהופעה, אם אתה כותב קוד בשעה מאוחרת ורואה אותו קם לתחייה, בין אם ראית פרח יפה, לבין אם השמלה שהבחורה שאתה אוהב לבשה, הדבר שמלכד את הרגעים הללו הוא יופי. שיעורי בית הם לא יופי. "איזה יופי" אנו אומרים, ולא מבינים את עומק התחושה. מוזיאונים נוטים למסגר יצירות אומנות בכדי להעצים אותן, אך בעצם אין הם אלא כולאים את היופי. גם בחיי היום יום אנו מנסים לכלוא יופי. אנו רודפים אחריו. מצלמים את עצמינו ואת האוכל שלנו. אנחנו ממסגרים את מחשבותינו הטובות ביותר ואת הטעם הנשגב של הסטייק ההוא שאכלת אי אז. הרגע ההוא, של ה"וואו" הוא הרגע הכי חשוב לאדם. אומנות יכולה לקבל הרבה צבעים וצורות, והמילה הינה פלואידית הרבה יותר ממה שניתן להכיל. כשלב היה בן חמש הוא הבחין בכל משקוף ובכל מזוזה ובכל חלון ועל הכתיב שעל הדוד המרוחק על הגג. הוא דיבר עם החתולים על זה שאולי היציאה מעזה לא היה רעיון חכם במיוחד, והביט באור בחדר רחוק וראה את החיים שקמו ונפלו באותו החדר, המסעות והרגש העמוק שנחווה בו. לב אז לא חשב על כל זה, הוא פשוט חי, הוא חי כל יום כאוצר מלא בפלאים חדשים וקטנים שניתן לגלות. למרות שגם היום לב לפעמים בוכה מריח של קוראסון, אבל זה כי הוא נדוש בעצמו.

לאומנים אין מושג מה הם עושים, לא לגמרי. כשהם עוסקים במשהו חדש באמת – אין להם כל דרך להבין את עשייתם, אחרת היו פשוט מנסחים במילים את המסר, ובזה היה נגמר העניין. הם לא היו צריכים לרקוד, לשיר, ולהלחין, או לצייר את זה. ביצירת האומנות האומן מתגושש מתדיין ונאבק עם תעלומה – בעיה שאינה מובנת לו במלואה. מבטו מופנה אל החדש, הלא מוכר, המקורי. שום דגם אוריגמי או ציור או שיר הם לעולם לא אותו הדבר: מי שמנגן את השיר נותן לו אופי משלו, מעניק ליצירה דובר, והדובר מצהיר: "הקשיבו לי נא, בואו ותסתכלו, ותראו, כי יש פה משהו שלא היה פה לפני כן" והאדם ממשיך ליצור ולייצר, ובזה כל היופי.

האמת היא שאני מקפל נייר ממספר סיבות, אך העיקרית שבהן היא שאני לומד להעריך מחדש את הרגע. לאחרונה נתקלתי בתופעה של סרטונים קצרים שבהם המסך מחולק לשניים. בחלק העליון קורה רגע שמעורר עניין, חלק מדרמה של סלבריטאי, אמירה מסרט, או מקטע סטאנד – אפ. בחלק התחתון בדרך כלל יש סרטון מואץ של משהו שיוצר תחושת סיפוק מהירה, כמו סבון מתקלף או צבע זורם. בשבילי זו היא אנטי – אומנות. שיא הטמטמת החומרנית של האדם. רצח של התת מודע ויכולת ההעמקה של האדם. זהו הג'אנק פוד של עולם התרבות, אפילו יותר מפופ זול ומהונדס (כן כן, אפשר לרדת עוד נמוך יותר מנונו). ה"רגע" של הצפייה בסרטונים האלה לא אמור להיות הרגע שחולף במהרה כאשר אתה מפספס להבין את משמעותו ועובר ישר לרגע הבא. הרגע אמור להיות ה"רגע" שאתה אומר לעצמך. "רגע, מה לעזאזל אני עושה עם החיים שלי?" וזאת שאלה מצוינת. לעיתים לחשוב במשך זמן רב על החיים זוהי צרה מטרידה, אך איזו מתנה נפלאה היא – לחשוב. מי הייתם אם לא הייתם חושבים? אף אחד כנראה, והציון הגבוה שלכם גם לא היה שם גם כן. לא בבית הספר, ולא כבני אדם.

האומנות היא החלון שלנו אל הנשגב. בין אם זו המוזיקה שאתה שומע, היצירה שאתה יוצר, משחק הכדורסל שאתה צופה בו, או הרעיון החדש שלך על איך לשבור למישהו את הרגליים. כל שנה היא הזדמנות חדשה ליצירת אומנות. כיוון שמשמעות הוא אריג שעליכם לרקום לבדכם. אני מקפל נייר, ואתם?