ליאו מסי – הגיבור של ארגנטינה

בגיל 35, הפרעוש מציג את הגרסה הטובה ביותר שלו ועולה לכל קרב במטרה להסיר את הספקות סביב גדולתו, בתקווה להשיג את החתיכה האחרונה בפאזל. כעת, זה הזמן שלו להיות גיבור.

אחרי הסל המיתולוגי של מייקל ג'ורדן במדי שיקגו נגד קליבלנד קאבלירס בסדרת גמר המזרח של 1989, שאלו את מאמן הבולס דאז, דאג קולינס, מה הוא תכנן למהלך האחרון.

קולינס, שטוף זיעה יותר מהשחקנים, ענה בפשטות: "תמסרו למייקל, וכל היתר - פשוט זוזו הצידה".

ליונל סקאלוני כנראה יותר מדי מחושב כדי להודות בכך. הוא צריך לחשוב על עוד דברים חוץ מעל רעיון גאוני שהוא ייתן לעיתונאים; אבל בגדול? התחושה היא שהוא יכול לומר את המשפט הזה גם על המשחק של הנבחרת שלו אתמול. כי נבחרת ארגנטינה, לראשונה מזה הרבה זמן, היתה מעל הכל - הנבחרת של ליאו מסי. הם מסרו לו את הכדור, וזזו הצידה.

כשאנחנו חושבים על מסי בנבחרת ארגנטינה, הזיכרון הקולקטיבי שלנו בד"כ מציף זכרונות לא טובים. הוא נחשב, כל השנים, לזה שלא מצליח לעמוד בגודל השעה. לפעמים מפנה את הבמה לשחקנים אחרים, וכשזה היה עליו - לא סיפק את הסחורה. כובד המשקל של אומה שלמה, וייתכן שגם של עולם שלם, היה על הכתפיים שלו - וזה הרגיש כבד.

האמת היא שקשה היה להאשים אותו. כי בסוף, מתחת לכישרון העילאי, אף בן אנוש לא יוכל לעמוד במעמסת הציפיות שכולם שמו עליו. אפילו לא כדורגלן חד פעמי כמו מסי. כל אחד מאיתנו ששם את עצמו בנעליו באותו רגע, ואם יהיה מספיק כן עם עצמו, יודע היטב שעל דברים הרבה פחות גדולים - כנראה שהיה מוותר ונופל בצד הדרך.

ואז הגיעה 2022. אחרי שנדמה היה שראינו את מסי כ"כ הרבה פעמים, בכ"כ הרבה פאזות בקריירה - קיבלנו "מסי חדש". כזה שסרט הקפטן יושב עליו בטבעיות, כמעט מובן מאליו. כזה שמסתכל ימינה ושמאלה, ולא רואה שם אף אחד. הוא המנהיג. הוא האיש שצריך לסחוב את ארגנטינה על הגב, בדרך לעשות היסטוריה.

אבל זה, הרי, היה נכון גם בפעמים הקודמות; גם ב-2010 ו-2014 ו-2018 מסי היה שם, כמעט לבדו. אז מה השתנה? לדעתי, קרו שני דברים; הראשון, הוא הקופה אמריקה. אנחנו יכולים להסתכל בעין קצת צרה על הטורניר ההוא, שנערך בתנאים משונים ולא היה בסדר הגודל של המונדיאל - אבל הוא כן הצליח להוריד משהו מן הגב. אחרי כ"כ הרבה פעמים שטענו ש"מסי לא הוביל את ארגנטינה לכלום", הוא הצליח להביא גביע.

והדבר השני - הוא "הריקוד האחרון". מסי מבין שזו הפעם האחרונה. שאחרי המונדיאל הזה בקטאר, כבר לא תהיה הזדמנות לתקן - גם אם הוא ירצה. הוא יודע שמעכשיו, יש לו רק דבר אחד מול העיניים: לא אליפות עם פריס, אפילו לא ליגת האלופות. את כל אלה הוא כבר עשה, פעמיים, ברוורס. רק הגביע העולמי. החתיכה האחרונה בפאזל של הקריירה שלו, זו שתשאיר גם את אחרון מבקריו שטוף דמע וקסם. זה שיסיר את הספקות האחרונים מסביב לגדולה שלו.

אין משפט שלא חוזר לאחרונה אצל כל שוחרי המשחק מאשר "מגיע למסי". אני חושב שבכדורגל אין, ולא צריך להיות "מגיע". את התואר הזה צריך לקחת. ברגליים. ונכון לעכשיו מסי בא לקחת. הוא לא מחפש טובות מאף אחד ולא רוצה חסדים, הוא בא לאכול - ובגדול. וראו את זה גם במשחק מול אוסטרליה. מסי ידע שהכל תלוי בו, שאם ארגנטינה תעשה משהו - הוא יהיה זה שיוביל אותה. זה בידיים שלו.

הוא זה שבסופו של דבר ניווט את המשחק הזה - כמו במשחק נגד מקסיקו, ש-64 דקות בו ארגנטינה לא הצליחה לייצר שום דבר, ואז מסי בביצוע אחד העלה אותה על הלוח; הפעם זה לקח 35 דקות, אבל זה שוב היה מסי. הברקה אחת שלו פרצה את השער, תרתי משמע, ופתחה את הדלת לארגנטינה כדי לפתח את המשחק הרגיל שלה. מהרגע שמסי הותיר את חותמו על המשחק, הוא הפך למשחק אחר.

הלחץ, זה שפעם היה האויב הכי גדול של מסי, זה שהכריע אותו כ"כ הרבה פעמים בעבר - כבר לא נראה מאיים כל כך. אחרי ההפסד (שמי זוכר אותו היום) לערב הסעודית, בעצם נקבע שמעכשיו - כל משחק של מסי הולך להיות קרב הישרדות. "משחק הדחה". כל הפסד בדרך, היה מסיים את דרכו במונדיאל. כך מקסיקו, כך פולין, כך אוסטרליה - וכך גם יהיה מול הולנד. לכל משחק הוא עולה עם הגב לקיר.

ואם פעם משחקים שכאלה היו גורמים לו להיראות מוטרד, לחוש מיגרנות, אפילו להקיא - הפעם הלחץ רק גרם לו להיות טוב יותר. אני רואה את מסי כבר כמעט שני עשורים, וזו הגרסה הטובה ביותר של מסי שזכיתי לראות. הוא יותר משוכלל, יותר אחראי, יותר מגוון - בגיל 35, רגע לפני הסוף, הוא מצליח להיות מפלצתי יותר ממה שהוא אי פעם היה. ודווקא בנבחרת. דווקא במקום שבו כולם חשבו שהוא לא יצליח.

כי אחרי שכל האחרים דיברו על מסי, וכתבו על מסי, וכנראה שאין מילה שלא נאמרה עליו - עכשיו רשות הדיבור היא שלו. והוא רוצה לכתוב את הסיפור שלו בכוחות עצמו. עכשיו תורו.