כיצד בעולם המוסלמי מגיבים למלחמה בעזה, והאם יש מדינות מוסלמיות שתומכות בישראל?

המלחמה בעזה מושכת תשומת לב רבה בעולם, החל מהיום הראשון. המערב, שפחות ופחות מגלה עניין בחזית הסטאטית באוקראינה, עבר לסקר את המלחמה בין ארגון הטרור חמאס בעזה לבין מדינת ישראל. בארצות האסלאם, כל מאבק בין ישראל לפלסטינים, מעורר רגשות והזדהות התושבים עם בני דתם בארץ ישראל, וגם המנהיגים רואים צורך נחוץ בהבהרת עמדתם. ואולם, קיים שוני רב בין תגובות של מדינה מוסלמית אחת לשנייה, ולבין היחס הכללי של הרחוב הערבי או המוסלמי. בכתבה זו נסקור את מגוון העמדות של המדינות המוסלמיות ואזרחיהן.

ארצות ערב הקרובות אלינו

נתחיל במצרים, מדינה עם 113 מיליון תושבים. הציבור הערבי במצרים, לאורך שנים נוקט בגישה פרו־פלסטינית ואנטי־ישראלית, עקב 4 המלחמות שהיו בין ישראל למצרים, והזדהות המצרים עם אחיהם הערבים. גם לאחר הסכם השלום והחזרת חצי האי סיני, מצרים נמצאת ב־"שלום קר" עם ישראל. בסקר שנערך בשנה שעברה בידי מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון ("The Washington Institute for Near East Policy"), רק 14% מהציבור המצרי רואה באור חיובי את השלום שהושג עם ישראל לפני 4 עשורים, ואילו 82% מחזיקים בעמדה שלישית. מנהיגי מצרים תמיד היו יותר פרגמטיים מאז כינון היחסים (ולפיכך עמדות הציבור אינן עולות בקנה אחד עם שליטי ארץ הנילוס). נשיא מצרים הנוכחי, עַבְּד אֶל־פַתָּאח אֶ־סִּיסִי, מהווה דוגמא לכך: ישראל מצויה בקשרים צבאיים ומודיעיניים עם מצרים, והמצרים תמיד שימשו כבחירי המתווכים בכל סבב בין ישראל לחמאס. אולם, השבת השחורה ב-07.10.23 שינתה את כללי המשחק, התיווך של המצרים פחות אפקטיבי עד כה, ואפילו האינטרסים בין מצרים לישראל מתנגשים, בשל אי נכונותה של מצרים לקבל את הפליטים העזתים בסיני. בפרט, ב-18 באוקטובר נשיא מצרים השמיע ביקורת חריפה כלפי ישראל, בעת מסיבת עיתונאים משותפת עם הקנצלר הגרמני, ואמר שהפליטים העזתים יעברו לנגב הישראלי במקום לסיני, בזמן המלחמה.

עם ירדן בשנת 1994, גם נחתם הסכם שלום. ואולם, האוכלוסייה בירדן (שמיליונים ממנה ממוצא פלסטיני) מחזיקה בעמדות אנטי־ישראליות. לפי מאמר נוסף של מכון וושינגטון מיוני 2023, 84% מתושבי ירדן מתנגדים לעסקאות עם ישראל, אפילו אם זה יעזור לכלכלה הירדנית; ו־60% רואים בחיוב את שיגורי הרקטות של ארגון הטרור חמאס אל עבר ישראל (לעומת 37% שמתנגדים מסיבה של השלכות שליליות). בדומה לא־סיסי, מלך ירדן עבדאללה נוקט בגישה פרגמטית עם ישראל (עקב שיתופי פעולה ברמה המדינית). ביום שלישי (17 באוקטובר), עבדאללה בהיפגשו עם קנצלר גרמניה, אמר שפליטים עזתים שיעברו למצרים או לירדן הם מבחינתו קו אדום, ובכך משמיע ביקורת נגד ישראל.

ברשות הפלסטינית, יש תמיכה של האוכלוסייה במעשי הזוועה של החמאס, והקו המנחה של בכירים דתיים ברשות, הוא שצריכים לפתוח בג'יהאד נגד ישראל ונגד היהודים – כלומר יש מגמה אנטי־ציונית ואנטישמית חריפה. ביום ראשון ה־15 באוקטובר, ראש הרש"פ אבו מאזן, לאחר שבוע של שתיקה בעניין החמאס, מסר בין היתר כי: "מדיניות ופעולות חמאס אינן מייצגות את העם הפלסטיני", אולם כעבור מספר שעות הנוסח שונה ואזכור החמאס נעלם מן ההודעה. אבו מאזן אמר שהוא דוחה את מעשי ההרג משני הצדדים, ומקווה לפתרון שתי המדינות שלדעתו יוביל לשלום.

בתור מדינה רשמית, מדינת לבנון לא באמת מתפקדת או מגיבה על המלחמה בעזה, אך הכוח הצבאי שפועל מתוך לבנון, הוא חיזבאללה. ביום ה־17 באוקטובר, דובר צה"ל מסר כי: "מדינת לבנון צריכה לשאול את עצמה האם היא מסכנת את לבנון עבור מחבלי דאע"ש בעזה", וזאת מסמלת פנייה רשמית של ישראל אל עבר לבנון, ולא רק התייחסות לתקיפות בין החיזבאללה לבין צה"ל. ביום ראשון (15/10), משרד ההגנה של סוריה הודיע ש־"האויב הישראלי ביצע תקיפה אווירית", בנוגע לדיווח על התקיפות בנמלי התעופה בדמשק ובעיר חַלַבּ.

ביום שישי (13/10), החמאס הכריז על "יום זעם" שבו קרא לפגוע ביהודים, וגם בארצות המערב, ישראלים ויהודים נקראו להישמר בידי גורמי ביטחון. בירדן, המוני אנשים הלכו לכיוון הגבול עם ישראל, אך צבא ירדן מנע מהם מלהתקדם. גם בלבנון תוצאות "יום הזעם" של חמאס נכשלו, וביהודה ושומרון אלפי פלסטינים התעמתו עם כוחותינו, תוך שכוחות הביטחון משתמשים באמצעים לפיזור הפגנות.

ערב הסעודית הייתה מצויה בתהליכי נורמליזציה בתיווך אמריקאי עם ישראל כאשר פרצה המלחמה. ניתן להעריך, כי חלק מעיתוי המתקפה, היה כדי שאיראן (באמצעות החמאס) תעצור היווצרות קואליציה מערבית־ישראלית־סוּנִית בתוך המזרח התיכון שתתנגד לשאיפות ההתפשטות של איראן. אכן, התוכנית האיראנית־עזתית הצליחה, וב־13 באוקטובר ערב הסעודית הודיעה על הקפאת תהליכי הנורמליזציה עם ישראל, לאחר שיחה בין מנהיגי ערב הסעודית ואיראן. גם ההודעה של ערב הסעודית בעניין המלחמה לא מבשרת טובות, והממלכה מביעה דאגה מפני: "ההתפתחויות חסרות התקדים בין הפלגים הפלשתיניים לכוחות הכיבוש הישראלי".

משטר האייתולות בטהראן

אין זה מפתיע, שהמדינה הנוקטת בקו האנטי־ישראלי בעוצמה הרבה ביותר, היא הרפובליקה האסלאמית של איראן. מאז המהפכה האיראנית בשנת 1979, איראן לקחה על עצמה את המטרה של לחימה בהשפעה האמריקאית, וקוראת להשמדת מדינת ישראל. איראן משתמשת במזרח התיכון בכוחות "פרוקסי" (מלחמה באמצעות שליח – חיזבאללה, חמאס וכיו"ב), וההשפעה האיראנית בלבנון גברה בעקבות סיוע להקמת החיזבאללה בזמן מלחמת לבנון הראשונה, וכן בעזה ובעיראק עם היחלשות האינטרסים האמריקאיים.

בשנים האחרונות, מדברים הרבה בישראל על "מערכה רב זירתית", איום בשנים הקרובות שמשמעותו: ישראל תיאלץ להתמודד עם כוחות עיונים במספר זירות, כאשר איראן היא שמתפעלת מרחוק וּמְחַמֶּשֶׁת את אויבינו. במציאות, הארגון חמאס, שהתחיל את מתקפת הפתע, אמנם לא נכנס למלחמה יחד עם החיזבאללה בצורה מלאה, אך המשך מצב הדריכות הקריטי בגבול הצפון עד למועד פרסום הכתבה, והפרות הסדר ביהודה ושומרון, מעידות על כי "איחוד הזירות" (מונח שחמאס משתמש בו למטרות תעמולתיות בתור שאיפתו לאחד את ערביי ארץ ישראל והסביבה במערכה על אל־אקצא כפי שמכנה זאת) מתגשם, וְלוּ בתור התחלה חלקית.

מלבד נושא העשרת האורניום והאיום הגרעיני מאיראן, הרפובליקה האסלאמית גם עורכת צעדות צבאיות רבות פאר, בהן היא מתהדרת בכלי הנשק שלה (דבר מקובל במדינות טוטליטריות). איראן מצהירה בגלוי כי המטרות של הטילים אותן היא מציגה לראווה – השמדת "המשטר הציוני", הלא הוא מדינת ישראל. הרטוריקה של משטר האייתולות באיראן רוויית שנאה, והוא קורא לישראל ולארה"ב בהתאמה "השטן הקטן" ו־"השטן הגדול". חשוב לציין, שחלק מתושבי איראן אינם מסכימים עם הקו האנטי־ישראלי המובהק של המשטר, ומאז פרוץ המלחמה הגיעו לתקשורת העולמית תיעודים אפילו מתוך איראן עצמה, של אנשים שמסרבים להשתתף ביוזמת השלטון לעצרת תמיכה בעד הפלסטינים. גם הפזורה האיראנית בשאר העולם, מתנגדת למשטר הנוכחי, ואיראנים רבים במדינה ומחוצה לה, מחזיקים בדעה שהם בתור איראנים, אינם רואים בישראל יריב ואוהבים את העם היהודי, ושהאויב המשותף לשני העמים הוא הרפובליקה האסלאמית.

שאר מדינות האסלאם

למדינות מוסלמיות אחרות יש מגוון השקפות כלפי המלחמה שפרצה בין החמאס לישראל:

מלזיה, מדינה מוסלמית בעלת 34 מיליון אנשים, הביעה לאורך העשורים האחרונים את מורת רוחה מהתנהלות ישראל, ולא היו חסרות אמירות אנטישמיות חריפות מפי מאהאטיר מוחמד, מי שהיה ראש הממשלה הוותיק שלה. ראש ממשלת מלזיה בדבריו מה־8 באוקטובר, אנוואר איברהים, הטיל את האשמה על מה שראה לדעתו כגזילת השטח של העם הפלסטיני בידי הציונים, ושבגלל אי הצדק מאות אנשים קיפחו את חייהם.

אינדונזיה, שכנתה הגדולה של מלזיה, מאכלסת למעלה מרבע מיליארד בני אדם. אינדונזיה ידועה בקו האנטי־ציוני שלה, ובמדיניות חוץ אותה היא רואה כמתנגדת לקולוניאליזם. אינדונזיה הייתה אמורה לארח השנה את גביע העולם בכדורגל עד גיל 20, אך משום שלא הייתה מוכנה להבטיח את ביטחונה של המשלחת הישראלית ולקבל אותה, פיפ"א הסירה את האירוח של אינדונזיה והעבירה את הטורניר לארגנטינה. מצד שני, על אף שאינדונזיה לא מכירה בישראל, נוהגת לגנות אותה באו"ם ומביעה תמיכה בצד הפלסטיני (כמו האוכלוסייה המוסלמית שתומכת בבני־דתם) – יש בין שתי המדינות קשרים בפרופיל נמוך מזה עשורים רבים, בפרט בתחומי הביטחון והמסחר.

פקיסטן היא המדינה בעלת המספר הרב ביותר של מוסלמים – כ־240 מיליון, ועמדתה היא מפתיעה. לאחר המתקפה הרצחנית של החמאס, ראש ממשלת פקיסטן הביע זעזוע מהאלימות, וקיווה לשקט במזרח התיכון ותמיכה בפתרון שתי המדינות. מדובר בהתפתחות חיובית משמעותית, כי בניגוד לעבר, פקיסטן לא מטילה את האשמה על הצד הישראלי, ומשרד החוץ אף כתב הודעה "זהירה" בה המדינה עוקבת אחרי הסיטואציה ומודאגת מהמחיר האנושי. אפילו גורמים אסלאמיים בפקיסטן לא מביעים תמיכה בחמאס, ולדעת מומחה פקיסטני יש חשש במדינה, מהבעת תמיכה במתקפת הפתע של ארגון הטרור. פקיסטן לא קוראת באופן מוצהר נגד ישראל, כיון שהיא נמצאת במצב כלכלי קשה: היא קיבלה הלוואה של 3 מיליארד דולר מקרן המטבע הבין־לאומית, ונמנעת מהשמעת ביקורת על ישראל בגלל שהיא זקוקה לסיוע מערבי.

פקיסטן לדעת חלק מהגורמים, הייתה אמורה לשקול נורמליזציה עם ישראל, בפרט אם וכאשר יוזמת השלום עם ערב הסעודית, הייתה יוצאת לפועל (ראו בכתבה זו לעיל). ואולם, לא כל המומחים מסכימים שנורמליזציה בין פקיסטן לישראל עודנה ברת־ביצוע: על אף הזנחת התנגדות הציבור, פקיסטן הייתה מהססת להסיר מדרישותיה את הסוגייה הפלסטינית הבוערת, משום שוויתור של פקיסטן על עניין זכויות הפלסטינים היה מתפרש כוויתור על קשמיר – חבל ארץ במריבה בין הודו לפקיסטן (כשכמו בארץ ישראל גם בדרום אסיה הסכסוך בא לידי ביטוי בין מדינה מוסלמית למדינה לא מוסלמית).

צ'צ'ניה היא ארץ עם מיעוט מוסלמי בדרום מערב רוסיה, ורמזאן קדירוב נשיא הרפובליקה הודיע על רצונו שהסכסוך ייפתר בדרכי שלום, ואף הציע לשלוח את כוחותיו לצד עזה ושיתפקדו ככוחות לשמירת השלום. הצ'צ'נים בעבר היו בסכסוך מר עם רוסיה (שתי מלחמות עקובות מדם ופיגועי טרור ברחבי הפדרציה הרוסית). באוקראינה בשנת 2022, ללוחמים שהתייצבו עם קדירוב היה בעיקר אפקט פסיכולוגי נגד האוקראינים ולא לחימה בחזית – כך שקדירוב לא ממש התכוון שכוחותיו יתפקדו בתור "כוחות שלום" בעזה, והוא אף התבטא בעבר גם נגד יהודים. קדירוב מתיישר לפי עמדות הקרמלין במוסקבה, ונוהג לתמוך בצד בני דתו המוסלמים ובפרט בפלסטינים. כך גם הפעם עשה, כשקרא למדינות מוסלמיות לעצור את ישראל. זאת, מלבד הבעיה הרחבה יותר של היחס האנטישמי שמגיע מכיוון מוסקבה לירושלים. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אף השווה את "המצור על עזה" למצור על לנינגרד שערכה גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה, והאווירה האנטישמית הטעונה באה יחד עם התהדקות הקשרים בין רוסיה לבין איראן והחמאס.

שתי מדינות אסלאמיות מביעות תמיכה בישראל

אזרבייג'ן היא מדינה באזור הקווקז שגובלת באיראן וברוסיה, ואיראן נהייתה ליריבה של אזרבייג'ן. החל משנת 2020, משלוחי נשק מישראל עזרו לאזרבייג'ן לנצח את ארמניה וגם לכבוש את חבל נגורנו־קרבאך בחודש שעבר, אשר היה שנוי במחלוקת. אזרבייג'ן תומכת בישראל, מספקת למעלה מ־60% מאספקת הנפט, ואפילו המיעוט היהודי בקרבה נהנה מסובלנות השלטונות ומחיים חופשיים. אזרבייג'ן, בדומה לאיראן או לארגון הטרור חיזבאללה, היא מדינה שיעית (הזרם השני בגודלו בתוך דת האסלאם).

ואולם, אזרבייג'ן, שקיבלה עצמאות מברית המועצות בראשית שנות ה־90, היא מדינה חילונית שמטפחת את הזהות האתנית שלה (האזרים הם עם טורקי המקורב לטורקיה). עמדותיה מצויות בקונפליקט עם איראן, עקב היותה של איראן מדינה שיעית שמנסה להחדיר השפעה מסביבה, וגם משום שקיים מיעוט אזרי גדול בצפון מערב איראן. איראן טוענת יותר ויותר שאזרבייג'ן נעזרת בישראל וגם עוזרת לה, ומביעה את זעמה על מה שהיא רואה כנוכחות ישראלית על גבולות משטר האייתולות (המקרה ההפוך לנוכחות האיראנית המתחזקת בלבנון ובסוריה).

אזרבייג'ן במקרה זה מחזיקה בעמדה מנוגדת מאשר ידידתה הגדולה טורקיה, שתחת שלטונו של ארדואן (אשר שאיפתו להפוך את טורקיה למעצמה הפורשת את חסותה על מדינות ערב) מתעמתת עם ישראל, בכל הקשור בפרט לענייני הפלסטינים. ביום הראשון של המלחמה, בשבת ה־7 באוקטובר, פורסמה תמונה שבה כביכול אזרבייג'ן מביעה הזדהות עם ישראל, ושם נראה שהמדינה כאות סולידריות צבעה גורדי שחקים בדגלי ישראל. מסתבר שפרסום זה היה שגוי, והוא למעשה משנת 2015. ואולם, עד יום ראשון בבוקר, המוני אזרחים אזרים, המזדהים עם ישראל בגלל התמיכה באזרבייג'ן, שמו בובות ופרחים ליד בניין השגרירות הישראלית – מוטיב הזדהות מובהק בעת שקורה אסון עם הרוגים. מנגד, יש אזרים שמביעים תמיכה בפלסטינים, היות והם רואים את עצמם כקרובים לבני דתם המוסלמים, ומתנגדים לישראל.

איחוד האמירויות הערביות היא המדינה המוסלמית הנוספת, שגינתה באופן מפורש את מעשי החמאס או הביעה תמיכה בישראל בעקבות המתקפה הרצחנית במהלך החג. למדינה זו השוכנת במפרץ הפרסי, לא היו יחסים רשמיים עם ישראל עד לפני שלוש שנים. אך בשנת 2020, נחתמו "הסכמי אברהם" בינינו לבינם. איחוד האמירויות הערביות, מראה לעולם שהיא מעוניינת בפלורליזם, והממשלה המקומית מגלה סובלנות כלפי נוכחות ישראלית או של יהודים בפרט. התגובה הרשמית של האמירויות למתקפת החמאס בשמחת תורה הייתה: "התקפות חמאס נגד ערים ויישובים סמוכים לרצועת עזה, שכללו גם ירי אלפי רקטות למרכזי אוכלוסייה, מהוות הסלמה חמורה. אנחנו נחרדים מהדיווחים לפיהם אזרחים ישראלים נחטפו כבני ערובה מבתיהם".

סיכום

הגינוי של איחוד האמירויות הוא מעין "קרן אור" בתוך המזרח התיכון והעולם המוסלמי שחלקו הגדול עוין את ישראל. גם ההתפתחות החיובית בעמדת מדינה רחוקה יותר כפקיסטן, יכולה להראות לנו, הציבור הישראלי, שלא הכל שחור מוחלט או לבן מוחלט בעולם המוסלמי הגדול והמגוון, המונה מעל ל־2 מיליארד אנשים ברחבי העולם. גם הציבור הערבי בישראל, מבין את היקף הזוועות ופשעי המלחמה שחמאס ביצע, והסיסמא "חמאס = דאע"ש" התניעה שינוי בדעת הקהל. לעומת זאת, ההאשמה שלפיה ישראל תקפה במתכוון בית חולים בעזה, ב-17 באוקטובר, עם מאות הרוגים, תפסה כאש בשדה קוצים בעולם הערבי וגם במערב (פייק ניוז מצד הפלסטינים), ורק לאחר שעות רבות ישראל הכחישה את ייחוס התקיפה אליה, והציגה הוכחות שהיה מדובר בשיגור כושל של רקטה.