חלום שתי המדינות - ושברו

מאז תחילת מלחמת 'חרבות ברזל' הולכות וגוברות בעולם הקריאות לשלום, להפסקת הטבח ולשחרור פלסטין. בעקבות הפופולריות הגבוהה של נושא הקונפליקט והמלחמה ברשתות החברתיות עולה הטענה ברחבי העולם שמה שצריך להיעשות זה הענקת מדינה עצמאית לפלסטינים ו"שחרורם מישראל", כמו הקריאה הליטרלית, לשחרר את פלסטין. אולם כעת, האם זה באמת הפתרון?

במבט שטחי הפתרון פשוט, 2 מדינות; ישראל תשחרר את פלסטין ותיתן להם מדינה משל עצמם, כך יוכל להתקיים שלום וכל הצדדים יהיו מרוצים. אולם, עלה הנושא כבר בעבר, מספר פעמים, וישראל אף שקלה לעשות הסכם עם הפלסטינים על הקמת מדינה עבורם, ועדיין הפלסטינים בחרו לסרב.

בשנת 1937 עם שלטון המנדט הבריטי בשטחי ישראל עלה לראשונה הנושא של הקמת 2 מדינות ועימו גם הדחייה הראשונה להצעה. לאחר המרד הערבי הגדול הקימה בריטניה ועדה, ועדת פיל, לחקור את סיבות המרד ולהציע פתרון. פתרון הועדה – 2 מדינות. בחלוקה שהציעה הועדה הוענק לערבים 80% מהשטח לעומת 20% ליהודים, ולמרות זאת, היהודים הסכימו, אך, הערבים סירבו והמשיכו עם המרד לצד המנדט.

הדחייה השנייה להצעה הייתה בשנת 1947, כאשר העלתה בריטניה את שאלת ארץ ישראל לאו"ם. כדי להחליט על הפתרון המתאים שלח האו"ם את ועדת אונסקו"פ (United Nations Special (Committee on Palestine לבחון את השטחים, לדבר עם המנהיגים ולחזור עם המלצות מתאימות. המלצותיה של ועדת אונסקו"פ היו דומות לשל ועידת פיל והציעו פתרון של 2 מדינות. הפעם חלוקת האחוזים הייתה אחרת עם רוב של 62% למדינה היהודית, אל מול 38% למדינה הערבית. גם כאן בחרו היהודים להסכים והערבים לסרב ואז פרצה מלחמת העצמאות.

ועדת אונסקו"פ

בשנת 1967, לאחר ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים, עלה הדיון בכנסת בנוגע לשטחים אשר

נוספו למדינה, ביניהם, אזור רצועת עזה, שטחי יהודה ושומרון וסיני. הדעות בכנסת היו שנויות במחלוקת בנוגע לשטחים; יש שחשבו שצריך להעניק את השטחים לירדן ולמצרים בקריאה להסכמי שלום, ויש שקראו להענקת השטחים לתושבי האזור הערבים שיבחרו אם להקים בשטח מדינה או להתחבר למדינות ערב שמסביב, אותה תוכנית נקראה "תוכנית אלון". הדילמה בנוגע לשטחים העלתה דעות שונות בקרב הממשלה וברחבי ישראל. מספר חודשים לאחר מלחמת ששת הימים נפגשה הליגה הערבית והכריזה כי: אין הכרה בישראל, אין שלום עם ישראל ואין משא ומתן עם ישראל. ובכך הייתה הדחייה השלישית.

בשנת 2000, נפגש אהוד ברק עם יאסר ערפאת, נשיא הרשות הפלסטינית, בקמפ דיוויד בחסות ביל קלינטון, נשיא ארצות הברית דאז. מטרת הועדה בקמפ דיוויד הייתה לדון בנושא של מדינה פלסטינית. בוועדה הציע אהוד ברק להקים מדינה פלסטינית על כ90% משטחי רצועת עזה ויהודה

ושומרון, וכן ויתור על השליטה היהודית בשטחים שבשכונות הערביות של מזרח ירושלים. בנוסף הציע ברק להחליף את הריבונות הישראלית בהר הבית לריבונות דתית ולדאוג למעבר בטוח מהשכונות הערביות לאתרים הקדושים. על אף הצעותיו הנדיבות של אהוד ברק, שאושרו על ידי קלינטון ואחרים בוועדה, ערפאת סירב ולא הציע פתרונות חלופיים או פשרות. דחייה נוספת.

מימין - יאסר ערפאת, באמצע - ביל קלינטון, משמאל - אהוד ברק

בשנת 2007 התקיימה ועידת אנאפוליס בה השתתפו נציגים מישראל, מהרשות הפלסטינית,

ממדינות ערב וחלק ממדינות האו"ם. מטרת אותה הועידה הייתה לייצר דרך לשלום ולמשא ומתן. מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלסטינית ואהוד אולמרט, ראש ממשלת ישראל הסכימו שניהם לפתרון 2 מדינות וקידום שלום באמצעות משא ומתן מיידי. אולמרט הצטייר כנדיב יותר כלפי הפלסטינים והציע אף יותר שטחים מאהוד ברק. אולמרט העלה את האפשרות של חלוקת ירושלים והפיכת מזרח ירושלים לעיר הבירה של פלסטין וכן שחרור העיר העתיקה מריבונות ישראלית. גם כאן, נדחתה ההצעה.

ניתן לראות כי לאורך ההיסטוריה עלה הנושא של פתרון 2 מדינות שוב ושוב ונפסל פעם אחר פעם על ידי הצד הפלסטיני. מכאן, יש לראות ולהבין את המשמעות של הקריאה מאחורי שחרור פלסטין, כקריאה הקוראת להפיכת מדינת ישראל בכללותה, על כל שטחיה, למדינה פלסטינית, והוצאת היהודים משטח זה. קריאה שאינה דוגלת בשלום, משא ומתן ודו-קיום, אלא בקיום חד צדדי של הצד הפלסטיני והתעלמות כוללת מהצד הישראלי ומהיהודים שחיים כאן.