יום ללא עישון

בכתבה זו אכתוב על סיפורי האישי הנוגע ליום הבינלאומי "יום ללא עישון" שחל מדי שנה בתאריך ה31 במאי.

בכל שנה מתים כ-7 מיליון בני אדם כתוצאה מעישון. השנה הייתי עדה למקרה מוות אחד מתוך השבעה מיליון הללו. ב-31 במאי מצויין בכל העולם "יום ללא עישון" הנועד לעודד התנזרות מצריכת טבק על כל צורותיו ולהעלות את המודעות לסכנות הבריאותיות של העישון.

סבתא מיכל, אמא של אמא שלי, הייתה מעשנת מנעוריה ועד רגעה האחרון. אני זוכרת איך כשהייתי קטנה היא הייתה צופה באחי ובי משחקים בחצר מפינת העישון הקטנה שלה. כשהייתי קטנה סבתא שלי תמיד הייתה בסביבה, הייתה תקופה שהיא גרה בבית סמוך לשלנו ותקופה אחרת בה היא גרה איתנו בבית. סבתא שלי תמיד הייתה אנרגטית ומלאת שמחת חיים, היא הפכה לסבתא בגיל 48, כשאני נולדתי, כך שהיא הייתה צעירה ותמיד היה לה כוח לעשות איתנו שטויות, לרקוד איתנו בסלון ולצרוח שירים באוטו כשהחלונות פתוחים.

כל הילדות שלי סבתא אמרה לי שהיא רוצה להפסיק לעשן. היו תקופות שהיא באמת הצליחה להפסיק, אבל הן נמשכו רק כמה חודשים בודדים במקרה הטוב. כל חייה הייתה סבתא מוקפת באנשים מעשנים, כך שההתמכרות הייתה בלתי נמנעת בהתחשב בתפיסה המוטעית באותה התקופה שעישון אינו מזיק לבריאות ורק מוסיף לסיטואציות חברתיות. אני הייתי רק ילדה קטנה כשהתחילו אצלי החששות לחייה של סבתא. הייתי רואה אותה קופצת בחבל, משחקת איתנו כדורסל, רצה ביחד עם כל הילדים הקטנים בצהרון שבו היא עבדה, ומפעם לפעם היא הייתה מתעייפת מהר יותר. מאז ומתמיד, כל פעם שביקרתי אותה, הייתי יושבת לידה במיטה כשהיא עשתה אינהלציה. לפעמים אמא שלי הייתה אומרת שסבתא בבית החולים, וככל שהשנים עברו, באשפוז הפך תכוף יותר.

בשנים האחרונות כל פעולה הפכה לה קשה יותר. אני לא ידעתי את זה אז, אבל בכל פעם שהיינו באים לבקר היא הייתה מציעה שנעבור בסופר כי כבר היה לה קשה לעשות קניות לבד. מאוחר יותר כל הליכה דרשה ממנה מאמץ רב והותירה אותה ללא אוויר. בפעם האחרונה שהכנתי איתה אוכל היא בקושי הצליחה לעמוד והייתי צריכה לשכנע אותה שאני אדאג לאוכל במקומה ושהיא תשב. היא לא רצתה להיות במיטה, או לשבת בספה, היא כל הזמן הצטערה שכשאנחנו מבקרים אותה אנחנו כבר לא יוצאים לשום מקום. לפני שהמצב שלה הפך לקשה מאוד היינו נוהגות ללכת לים, פשוט לשבת בחוף, להקשיב לגלים ואולי לנשנש איזה משהו טעים. כנראה שהיא התגעגעה לאוויר הצח שפעם היא הצליחה לנשום. היא לא הייתה זקנה, גם בגיל וגם בנפש היא הייתה צעירה. תמיד ראיתי אותה כאדם חופשי בעולם, אישה ששתי ידיה פתוחות לקבל כל אדם וכל דבר שתפגוש בדרכה. אבל היא לא באמת הייתה חופשייה, היא הייתה לכודה בידי התמכרות שבעקבותה הייתה מוגבלת על ידי מחלה בגיל צעיר מדי.

נכון, יום אחד ללא עישון זה לא מה שיגרום לאנשים להפסיק לעשן, אבל ממה שאני יודעת, גם אחרי עשרות אישפוזים בבתי חולים לא כולם מצליחים להתגבר על ההתמכרות. אחרי שסבתא שלי הבינה שהמצב שלה כבר לא יכול להשתפר, היא הפסיקה לעשן תקופה ויום אחד כשביקרנו אותה היא יצאה לחצר, הדליקה סיגריה ואמרה לי שאם כבר הזמן שלה נגמר, לפחות שהיא תהנה בזמן שנשאר לה. היום כשאני רואה את כל הנערים והנערות מתיכון חדש יושבים ומעשנים ליד השער, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שיום אחד הם עלולים להרגיש את מה שסבתא מיכל הרגישה, את חוסר היכולת להשתחרר מההתמכרות ואת תחושת האשמה הנלווית. כל מה שאני חושבת עליו זה שיום אחד מישהו שקרוב להם עלול לראות אותם ולהרגיש את כל מה שאני הרגשתי, את הפחד שעבר לי בגוף עם כל הדלקה של סיגריה, ואת כל מה שאני מרגישה עכשיו כשאין כבר מי שידליק אותה. ה-31 במאי עבורי הוא המעט מכל מה שרציתי עבור סבתא בתור ילדה, יום ללא עישון.