יום הזומבי: תקומת המתים – מאי.טי עד מייקל ג'קסון: מקור הזומבים בתרבות של היום

כמו ערפדים או אנשי זאב, זומבים היו נושא פופולרי בז'אנר האימה במשך עשרות שנים. העליות בפופולריות שלהם נוטות לחפוף לטרנדים מסוימים, אירועים עולמיים והגעתם של סרטים חדשים ותוכניות טלוויזיה, אבל הרעיון של "המתים החיים" חוזר אחורה בזמן עד למסורות ולפולקלור האיטיים בני מאות שנים.

היוונים – הראשונים לפחד

היוונים הקדמונים היו הראשונים עם פחד מתועד מהמתים - או, סליחה, מהלא-מתים. ארכיאולוגים גילו קברים עתיקים של שלדים שהוצמדו על ידי סלעים וחפצים כבדים אחרים, ככל הנראה כדי למנוע מהגופות להתרומם ולהתעורר מחדש.

בתרבות של בני האיטי

אמנם פחד היוונים תועד, אבל רוב מיתולוגיית הזומבים כמו שאנחנו מכירים אותה התחילה באמת בתרבות האיטי במאה ה-17, כאשר הובאו עבדים ממערב אפריקה לאי הקריבי כדי לעבוד על מטעי קני סוכר. למרות שהמוות היה בדרך כלל הבריחה היחידה מזוועות העבדות, רבים התנגדו להתאבדות מכיוון שחששו שיהפכו לזומבים ויישארו עבדים גם בחיים שלאחר המוות.

זוכרים את הבובות עם המחטים?

אני אסביר רגע. אחרי שמהפכת האיטי של 1804 סיימה את הקולוניאליזם הצרפתי באזור, המיתוס התפתח מעט והתגלגל לדת הוודו. כיום, רבים מחסידי הוודו מהאיטי עדיין מאמינים שזומבים מתעוררים לתחייה על ידי מתרגל וודו, המכונה "בוקור".

על פי מסורות הוודו, בוקורים משתמשים בעשבי תיבול, קונכיות, דגים, חלקי בעלי חיים, עצמות וחפצים אחרים כדי ליצור תבשילים שונים. אחד מאותם תבשילים הוא "אבקת זומבים", המכילה טטרודוטוקסין, רעלן עצבי קטלני שנמצא בדגי נפוח ובכמה מינים ימיים אחרים.

בשימוש זהיר במינונים תת קטלניים, המרקחת עלולה לגרום לקשיי הליכה, בלבול נפשי ובעיות נשימה - כולם תסמינים "דמויי זומבים". מינונים גבוהים של טטרודוטוקסין יכולים גם להוביל לשיתוק ולתרדמת, שעלולים לגרום לאדם להיראות מת.

"זומבי"

המילה "זומבי" הופיעה לראשונה בשפה האנגלית בשנת 1810, בספרו של ההיסטוריון רוברט סאות'י, "ההיסטוריה של ברזיל". עם זאת, הזומבי שתיאר סאות'י לא היה כמו הפרשנויות המודרניות, אוכלות המוח שלנו; לא, הזומבי שלו שימש להתייחסות לאלוהות מערב אפריקאית.

מאוחר יותר, תרבות הוודו בהאיטי שינתה את המשמעות של המילה למשמעות דומה יותר לפירוש המוכר - יצור אנושי בצורתו, אך ללא מודעות עצמית, אינטליגנציה או נשמה.

מתי תדברי על "המתים החיים" ו"זומבילנד"?

עכשיו. החלק המעניין יותר – זומבים בתרבות הפופולרית. בספרות, בקולנוע ובטלוויזיה, זומבים נהנו מחלקם באור הזרקורים.

המילה "זומבי" נכנסה למיינסטרים בסביבות 1929, כשסופר הנסיעות וויליאם סיברוק הוציא לאור את ספרו "אי הקסם", בו הוא כותב על ראיית שיטות וודו בהאיטי ועל הקונספט של זומבים. כמה חוקרי קולנוע מאמינים שהספר היה הבסיס לסרט האימה הקלאסי מ-1932 White Zombie"" – "הזומבי הלבן".

עלילת הסרט מתארת בעל מטע מהאיטי המשכנע זוג צעיר להתחתן במטע שלו, אבל הוא זומם לפתות את הכלה. לצורך התוכנית, תושב האיטי מקומי נותן לו שיקוי זומבים לשימוש על הכלה. סרט מקסים בסך הכל.

שלא כמו "הזומבי הלבן", סרטים אחרים שבאו לאחר מכן התרחשו רק לעתים רחוקות בהאיטי או שילבו את מקורות הוודו. כמה מפתיע, הוליווד.

תאמינו או לא, יש קשר לשואה.

מתי באמת התחילה האובססיה המודרנית של העולם עם אותם ה"מתים המהלכים"? לדברי חוקרת הספרות של סטנפורד, אנג'לה בסרה וידרגר, הפצצות מלחמת העולם השנייה על הירושימה ונגסאקי, יחד עם זוועות השואה, גרמו לנו להתמודד עם האפשרות האמיתית של מוות בקנה מידה המוני. אנשים החלו לדמיין עולם פוסט-גרעיני שבו רק החזקים ביותר ישרדו (זה נושא בולט בדיוני זומבים).

בשנת 1968, הסרט "ליל המתים החיים" יצא לאקרנים, והציב ציפייה שסרטי זומבים יהיו "כלי לפרשנות חברתית". בסרט כיכב שחקן שחור, דואן ג'ונס, בתור הגיבור, דבר שהיה נדיר באותה תקופה, ונראה בעיני הקהל כקשר בוטה לתנועת זכויות האזרח. איי, הגזענות של ה 60's.

ספרות זומבים חוותה ירידה יחסית בפופולריות במהלך שנות ה-80 וה-90. "שחר המתים" (1978) היה סרט הזומבים המצליח ביותר מבחינה מסחרית עד שנות ה-2000.

בסוף שנות ה-90, תחיית סרטי הזומבים החלה ביפן עם שורה של סרטים מצליחים דלי תקציב, ורבים אפילו קיבלו השראה ממשחקי וידיאו, שהתעסקו באקשן יותר מאשר הסרטים של שנות ה-60 וה-70. גם "שחר המתים" נעשה מחדש ב-2004, בעוד שקומדיות זומבים כמו זומבילנד פרחו אף הן (כן אני יודעת שכבר הזכרתי את זומבילנד, אני אוהבת את הסרט הזה, מה לעשות).

בקיצור, עכשיו אתם יודעים מאיפה הגיע בכלל הרעיון. ועוד מעט נגמרים המבחנים – זמן מושלם למרתון סרטי זומבים. תהנו.