הטקס מחפש משמעות

בטקסי ימי השואה המתקיימים מדי שנה ושנה אנו מתייחדים עם ששת מיליוני הנרצחים, זכרם וגבורתם מועלים על נס, ואין על כך מחלוקת. עם זאת, ישנו מקום לשיפור; לא תמיד הטקס משקף במלואו את המשמעות העמוקה, התובנות והלקחים הכה חשובים שניתן ואף רצוי ללמוד מימים אלו. למען דור העתיד, הגיע הזמן לעבור ממחוות ריקות וליצור טקסים שיהיה ניתן באמת לצאת מהם בתחושה שהבנת משהו על העולם הזה. מאת: נועה שפרבר ולב גורלוב, כיתה יב'4

"הימים הנוראים", ימי השואה והזיכרון, אמנם חלפו להם כבכל שנה, אך שורדי השואה - אלו לא יהיו עמנו עוד זמן רב. בערב יום השואה האחרון, מספר הניצולים החיים כיום בישראל היה כמאה ארבעים ושמונה אלף, וגילם הממוצע כ-86 שנים. וכשימות שורד השואה האחרון? לא יהיה עוד אחד שיוכל לספר, להנציח ולחדור לכל הלבבות, אולי רק הדור השני ששמע מהוריהם. משום כך, חשוב עד אין קץ לכבד בצורה הטובה ביותר את זכרם של אלה שאבדו לנו, ולשמוע מאלו שעוד בחיים, כמקור ראשון, את סיפור הישרדותם במלחמה הנוראה, שגבתה את חייהם של אנשים תמימים כה רבים.

כל מי שלומד ספרות בתיכון ודאי מכיר את הסיפור הקצר "צפירה" של אתגר קרת, המיטיב לתאר את הבעייתיות בעניין העברת נושא השואה לבני נוער, וזאת עוד בשנות ה-90. לטובת אלו שלא מכירים (אולי אם ירד במיקוד) נביא את תמציתו. הסיפור מספר על נער בתיכון בשם אלי, ומתחיל בתיאור טקס יום השואה בבית ספרו. את הטקס עורכים תלמידי כיתות ט', ותלמידי כיתה י"ב עסוקים בשלהם ומתעניינים בדברים אחרים כמו חברויות, הגיוס הקרוב, יחסי בנים ובנות, והם לא ממש שמים לב ל"איש אחד די מבוגר עם סוודר בורדו" שעולה לבמה ומספר על היותו איש הזונדרקומנדו בזמן השואה. לאחר הטקס הוא פוגש את שרת בית הספר, שולם, יושב על מדרגות חדר האחות ובוכה. הוא מספר שהיה בזונדרקומנדו, והמספר, שאינו בקיא בהיסטוריה, משוכנע שהוא היה בקומנדו הימי. האירוניה שבהבדל הכה משמעותי בין השניים יוצרת שרשרת אירועים, בעקבותה מתברר שמי שעומד בצפירה למעשה אינו מכבד ואינו מפנים את משמעותה, לעומת אלי שמגן על שורד השואה אך אינו עומד בצפירה.

הסיפור מבטא ביקורת נוקבת על ההתייחסות הרדודה כלפי השואה ובפרט כלפי שורדי השואה החיים בארץ, שאפילו בימינו, חלקם נאלצים לחיות בתת תנאים, כאשר עמותות שונות הן היחידות שמגיעות לעזרתן ודואגות שלא ישארו בודדים ואף יגוועו ברעב. אנו חושבים, כי החינוך לכבוד המגיע לאנשים בימיהם האחרונים ומוסר ההשכל הנחוץ על מנת שאירוע שכזה לא יחזור על עצמו שנית חשובים לאין שיעור, אך ספק אם טקסי יום השואה בימינו מעבירים כראוי את המסר. עד לפני הקורונה, תלמידי כיתות י"א או י"ב יצאו למסע לפולין, חוו בעצמם וראו בעיניהם את הזוועה שנתחוללה במקום שנראה כעת כה רגוע ושליו. המסעות היו נתונים למספר מחלוקות, אך כיום, כאשר אין אף מסע חלופי במקומם, החשיבות של הנצחת השואה בכל דרך אחרת נראית כחשובה בעשרות מונים.

חירות חיי היהודי הגר בישראל קשורה בד בבד בזיכרון השואה, בזיכרון המר שאנו מרגישים כאשר אנו רואים תמונה דהויה ואפורה, את המבנה המשולש של יד ושם, את ערימות הספרים. הדור שלנו הוא הדור האחרון שזכה ויזכה להקשיב לעדות פנים אל פנים עם שורדי שואה, הדור החשוב ביותר לזיכרון השואה עד כה. משמעות הדבר היא שיש לשמר את סיפור השואה והזיכרון בכל מחיר, ויש לחנך את הילדים למשמעת בכל הנוגע לנושא. אנו חשים בעצמנו שאט אט, השואה מאבדת את המשמעות התרבותית החשובה כל כך לעם שלנו. אנו מאמינים שיש לקיים שינוי מהותי באופן שבו מתקיימים הטקסים. יש להדגיש כי הבעיה בטקסי יום השואה נוגעת לכל אחד ואחת מאיתנו, שהרי אין מוסד לימודי אולי פרט ליד ושם שמצליח להתוות נרטיב מקצועי וערכי בכל הנוגע לשואה. כמו כן, השילוב הקיצוני בין שמחה לעצב, יום השואה ולפניו שיעור מתמטיקה, יום הזיכרון ומיד לאחר מכן - יום העצמאות. עולם כמנהגו נוהג.

ישנן כמה נקודות עיקריות לשיפור בטקסים ממלכתיים: שירים היא אמנם דרך נפלאה להעביר מסרים, שכן הם נוגעים בעומק הנשמה של מי שמוכן להאזין להם, אך ללא תוכן מהותי הם מאבדים מערכם. הדלקת נרות היא דרך להנציח את שמם של הנספים, אבל השחיקה והחזרתיות מידי שנה, אותן הכרטיסיות שמקריאים מהם את אותן המילים בכל שנה, מביאות לידי השאלה הקריטית, האם כל אלה אינם מאבדים ממשמעותם? ישנן דרכים פשוטות להשקיע הרבה יותר בציון ימי זיכרון ולמלא אותו במשמעות. עדויות, סיפורים אישיים, נאומים משמעותיים- כל אלה בימים אלה, נדרשים על מנת להעצים את החוויה להגביר את תחושת התייחדות והאבל הקולקטיבי. רק כך נוכל לזכור ומעבר לזה, להפיק את המסר הדידקטי- לא עוד.

יום השואה, ככל יום זיכרון באשר הוא, הינו זמן להתבוננות, הנצחה והוקרה של זכרם של אלו שנרצחו כדרך אגב ואלו שנשארו בחיים כגנד כל הסיכויים באחת התקופות האפלות ביותר בתולדות האנושות. לצורות זיכרון שונות ובעיקר לטקסים יש תפקיד חשוב במידה שלא ניתן לוותר עליהם בשום מחיר, שכן הם מבטיחים שלקחי השואה שלא יישכחו ושהדורות הבאים יבינו את הסכנות שבשנאה, חוסר סובלנות ואפליה. עם זאת, לא מספיק פשוט לסמן "וי" על טקס יום השואה או לקיים את היום בצורה שטחית. כדי לכבד באמת את זכרם, עלינו לשאוף להפוך את הזיכרון של כל אחד ואחד ושל כולנו כקולקטיב למשמעותי ומשפיע. המשמעות היא להקדיש זמן ללמוד על תולדות השואה ועל קורותיהם של מי שחיו בה, לנהל שיחות כנות וקשות על מורשת השואה והרלוונטיות שלה לעולמנו כיום, ולפעול למאבק בשנאה, קנאה ואפליה. בכך נוכל להבטיח שזיכרון השואה לעולם לא יהיה "רק אירוע היסטורי רחוק", אלא מורשת חיה המעוררת בנו השראה לבנות עולם צודק, סובלני, וחומל יותר.