הכתבה תעסוק בקצת סטטיסטיקה על אלימות כלפי נשים, היסטוריית היום ואיך הוא בא להתקיים, כיצד מציינים אותו ואיך ניתן לעזור לפתרון הבעיה
ראשית כל, עליי לציין, תאמינו או לא, שאני לא אישה. כן כן שמעתם נכון, לב אולי זה שם יוניסקס אבל – לא.
מעולם לא קראו לי ברחוב בגלל היותי עצמי,
מעולם לא פחדתי ללכת ברחוב בשעת לילה מאוחרת,
מעולם לא אמרו לי מה אני אוכל או לא אוכל להיות.
יום המאבק הבינלאומי לאלימות נגד נשים מצויין כל שנה ב-25 בדצמבר, והוא נועד להעלות מודעות לעובדה שאפילו בחברה שמחשיבה עצמה מערבית, מודרנית, בעלת חוק וסדר, ישנם עניינים שאינם מונחים על סדר היום, המפריעים ומפלים אוכלוסיות שלמות למרות החוק.
לצערנו, בשנים האחרונות נדמה כי אנו עדים להתרחבות התופעה המקצינה במקרים לא מעטים לכדי רצח. אלימות נגד נשים מתרחשת בכל המגזרים בחברה, אף על פי סטריאוטיפים כאלה ואחרים, באופן די שווה. לפי נתוני משטרת ישראל, בשנים 2018 -2020 נרצחו 69 נשים, וב-35% מהמקרים החשוד ברצח היה בן זוגה של האישה. לפי דו"ח מבקר המדינה בשנת 2020 חלה עלייה של 160% במספר הנשים שנרצחו על ידי בני זוגן.
התאריך נקבע ל-25 בנובמבר לציון רצח האחיות מיראבל, שלוש פעילות פוליטיות ברפובליקה הדומיניקנית שנרצחו בשנת 1960 בהוראת הדיקטטור רפאל טרוחיו. בתאריך זה ציינו פעילות פמיניסטיות עוד משנת 1981 את יום המאבק באלימות. במסגרת ההכרזה על יום המאבק, קרא האו"ם בהחלטה לממשלות העולם לארגן פעילויות להעלאת המודעות הציבורית לסוגיית האלימות נגד הנשים בחברה.
בישראל בעשור האחרון מתרחשות סביב יום זה צעדות אותן מובילים מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. בבתי ספר רבים ישנן הרצאות על הנושא בידי ארגוני זכויות אדם, וברחבי העולם ישנן הפגנות, תוכניות טלוויזיה וכתבות עיתון הדוברות בעניין.
עכשיו אני מסוגל להגיע לסוגיה כזו או אחרת ולהתחיל להשוות, אבל תחשבו על זה לרגע, אף ולו לשנייה אחת. אנו מאבדים יותר נשים בשנה לרצח מאשר חיילים ברצועת הביטחון במלחמת לבנון הראשונה.
הקורונה השפיעה לרעה על האלימות במשפחה בכלל ועל אירועים של אלימות כלפי נשים בפרט. הסגר, החרדה, הלחץ הכלכלי ותנאי אי הוודאות, העצימו התנהגויות אלימות באופן משמעותי ומשפחות חדשות נכנסות למעגל הסיכון.
מספרים זה טוב ויפה אבל חשוב לזכור: מאחורי כל נתון סטטיסטי, ניצבת אישה המתמודדת לבדה עם הפגיעה, ולעיתים, כל שנדרש מאיתנו הוא לשבור את קשר השתיקה והבדידות: להטות אוזן, להישיר מבט, לשאול -"מה שלומך? האם את בסדר?", ולהושיט יד לעזרה. לפיכך, היום הבינלאומי למיגור האלימות נגד נשים הוא בראש ובראשונה תזכורת לכולנו להבהיר במילים ובמעשים לכל מי שמתמודדת עם תופעות של אלימות מכל סוג שהוא - את לא לבד!
עם כל הקלישאות שסובבות את הנושא, אסור להתעלם מסטיסטיקה מוטעית כמו: "רוב הדיווחים על אונס מסתיימים בדיווח שווא"- ל א. רק 2% מדיווחי הטרדה מינית ואונס הינם דיווחי שווא. בכלל, צריך לשים לב להתרסה הכוללת הנלוות בדיבורים על הנושא הזה- "אה זה רק אצלם, אה זה לא אנחנו" כן הליברלים הנאורים שאנחנו לעולם לא נרשה לאף אחד ל-
לדעתי, לא ניתן להיאבק בהצלחה באלימות נגד נשים ובהטרדות מיניות באמצעות פעולות אכיפה או ענישה בלבד והמאבק הוא אינו נחלתן הבלעדית של נשים. על כולנו להשקיע במניעה, הסברה והעלאת המודעות, תוך דגש על ערכי השוויון, ביטחון וכיבוד הזולת. יתרה מכך, מדובר במאבק חברתי-לאומי הדורש מאיתנו להתחייב כבני אדם, למנוע אלימות מכל סוג כלפי כל אדם - גברים ונשים כאחד, ולהבטיח כי כל אדם באשר הוא אדם יזכה לחיים בביטחון ולהגנה על זכויותיו.
בעת הזו ישנם שני אגפים הממונים על המאבק באופן מדיני. האגף לשוויון מגדרי, הפועל בתוך אגף בכיר תכנון ואסטרטגיה בנציבות שירות המדינה, ואגף בכיר בקרת הון אנושי, במשרד הפנים רואים לנכון לפעול כנגד כל פגיעה בתחומים מגדריים בכלל האספקטים של החיים ולהביא ככל הניתן למיגורה. אני רואה בכל אחד ואחת מאיתנו שותף/ה למאבק, להובלת שינוי ויצירת סביבה בטוחה ומוגנת.
חשוב תמיד להפעיל שיקול דעת בכל מעשה אשר יהיה, ואם המעשה מגיע לחיקו של אדם, חשוב להגיע להסכמה בכל אשר נוגע לאדם השני. אולי שמתם לב שהמילה 'חשוב' חוזרת על עצמה הרבה, אולי זה ישמע נדוש, ואולי שמעתם זאת מקודם, אך אין להזניח תופעות חברתיות בשל עצלות, דחיקה, והרגשת חוסר המעש. העם הוא הריבון, וכן, העם צריך להחליט בטובתו.
עם כל המגבלות שאפילו החברה המודרנית מציבה בפני האזרחים, ובעיקר בפני הנשים החיות בה, במדינתנו היפה, איך אפשר שלא, אציע: בואו נתחיל בשלום.