טוב אלוהי או חופש הבחירה?

כולנו חולמים על חיים קלים. על עולם שבו כל צרכינו מסופקים, שבו מישהו חכם וכל יכול דואג לכל, ושאין לנו שום דאגות. נשמע כמו גן עדן, לא? למעשה, זה בדיוק תיאורו של גן העדן המקראי – מקום שבו אלוהים, כמנהיג אולטימטיבי, סיפק לאדם את כל מחסורו, והציע לו חיים ללא מאמץ, ללא כאב, וללא צורך לקבל החלטות משמעותיות. הוא היה המנהיג החכם והכל יכול, דאג לכל פרט, והעם (או במקרה זה, האדם הבודד) לא נדרש לבחור בו. אבל האם זה באמת היה חופש? והאם זהו המודל שאנו, כעם, שואפים אליו בבחירת מנהיגינו וחוקינו?

התשובה, כפי שמלמד אותנו הסיפור המכונן של אדם וחווה, וכפי שמלמדת אותנו ההיסטוריה האנושית, היא מורכבת ומעוררת מחשבה.

גן עדן: האם מנהיגות כל יכולה היא חופש?

בגן העדן, אלוהים הוא המנהיג הבלעדי. הוא בורא את העולם, מספק את המזון, קובע את החוקים (איסור אכילה מעץ הדעת), ודואג לכל צורך של אדם וחווה. לכאורה, זהו המצב האידיאלי: מנהיג שאינו טועה, שיודע הכול, שיש לו את הכוח לפתור כל בעיה. העם (אדם וחווה) לא צריך לבחור בו, כי הוא פשוט שם, והוא מושלם. אין צורך בבחירות, אין צורך במועצות עם, אין צורך במאבקי כוח. נשמע נוח, נכון?

אבל דווקא מתוך השפע והנוחות הזו צצה הבעיה הגדולה של חופש הבחירה. בתוך גן העדן, אדם וחווה אמנם חופשיים מטרדות, אך האם הם חופשיים באמת? היעדר הצורך לבחור, להתמודד עם אתגרים, או לשאת באחריות – הופך אותם לסוג של "ילדים נצחיים". הם אינם צריכים לגבש דעה, לחשוב על השלכות, או להבחין בין טוב לרע באופן עצמאי. החופש שלהם הוא חופש מוגבל מאוד, חופש של ציות, לא של יצירה או הכרעה.

האיסור על עץ הדעת, לכאורה הגבלה בודדת, הופך להיות המבחן הגדול של האוטונומיה שלהם. האם הם יבחרו להישאר ב"גן הילדים" הבטוח, או שיבחרו להתבגר, גם במחיר של גירוש וקשיים? עצם הבחירה לאכול מעץ הדעת, אף שהיא מביאה עמה סבל, היא הרגע שבו האדם הופך לסוכן חופשי באמת. הוא בוחר לדעת, ומתוך הדעת נובעת האפשרות לבחור באמת, ולא רק לציית.

חופש של עם: לבחור, לטעות, ולגדול

בניגוד לאידיליה של גן עדן, החופש של עם לבחור את מנהיגיו וחוקיו הוא שונה בתכלית. זהו חופש שמגיע עם אחריות עצומה, עם כאבי גדילה, ולעיתים קרובות – עם טעויות.

• היעדר מנהיג כל יכול: אנחנו לא חיים בעולם שיש בו מנהיג חכם וכל יכול שדואג לכל צרכינו. אנחנו חיים בעולם שבו מנהיגים הם בני אדם – עם יתרונות וחסרונות, עם תוכניות טובות ופחות טובות, ולעיתים גם עם כוונות רעות. דווקא בגלל שאין מנהיג מושלם, אנחנו חייבים לבחור. הבחירה שלנו, על כל מורכבותה, היא זו שמעניקה משמעות לחופש הפוליטי שלנו.

• הצורך בחוקים שהעם קובע: בניגוד לחוק האלוהי החד-משמעי בגן העדן, חוקים בחברה אנושית הם תוצר של דיון, ויכוח, פשרות, ולעיתים גם מאבקים. העם בוחר את נציגיו, והנציגים קובעים את החוקים בשם העם. זהו תהליך לא מושלם, שיוצר חוקים שאינם תמיד אופטימליים, ושניתן ורצוי לשנותם ולשפרם. אבל החופש לקבוע את החוקים שלנו, גם אם הם אינם מושלמים, הוא מהות הריבונות והאוטונומיה של עם.

• האחריות הקולקטיבית: כשאנחנו בוחרים את מנהיגינו, אנחנו לא רק מצביעים בפתק. אנחנו לוקחים אחריות על הכיוון שהמדינה שלנו תלך אליו. אנחנו שותפים להצלחות ולכישלונות, להחלטות הטובות ולטעויות. זהו חופש שמחייב אותנו להיות אזרחים פעילים, מעורבים וביקורתיים. היכולת להחליף מנהיגים, לבקר אותם, לדרוש מהם דין וחשבון – זוהי ליבת החופש הדמוקרטי. זה אולי לא נוח כמו גן העדן, אבל זה הרבה יותר עמוק, משמעותי ומלא בחירות.

בין תמימות לגדלות: השיעור לחיינו

הסיפור של אדם וחווה, והניגוד החד בינו לבין המציאות של עם שבוחר את דרכו, מלמד אותנו כמה שיעורים קריטיים על חופש הבחירה:

1. חופש דורש התמודדות: החיים בגן עדן היו נוחים, אך חסרו בהם אתגרים שיצמיחו את האדם. חופש בחירה, במיוחד בחופש של עם, דורש מאיתנו התמודדות עם דעות שונות, עם קשיים, עם טעויות. רק מתוך ההתמודדות הזו אנו צומחים כפרטים וכחברה. לו היינו רוצים חיים ללא התמודדויות, היינו נשארים ב"גן עדן" של חוסר מודעות.

2. האוטונומיה מעל הנוחות: מנהיג כל יכול שאכן דואג לכל צרכינו יכול להיות נוח מאוד. אך הוא גוזל מאיתנו את זכות הבחירה, את זכות הטעות, ואת זכות התיקון. החופש האמיתי טמון ביכולתנו להיות סוכנים פעילים בחיינו ובחיי האומה, גם אם זה מביא עמו אחריות ולעיתים גם אכזבה. ההכרה בכך שאנו אלה שבוחרים, גם אם הבחירות אינן מושלמות, היא מהות הגדלות האנושית והלאומית.

3. החופש מגיע עם אחריות: ההבדל בין גן העדן לעולם שבחוץ הוא ההכרה באחריות. בגן עדן, האחריות הייתה אלוהית. מחוצה לו, היא אנושית. כשאנו בוחרים את מנהיגינו וחוקינו, אנחנו נושאים באחריות לקיום החברה שלנו. זוהי אחריות גדולה, אבל היא גם הופכת את החופש למשמעותי, עמוק, ובסופו של דבר – מתגמל.

לסיכום, סיפור גן העדן מציב בפנינו שאלה קיומית: האם אנו כמהים לנוחות של מנהיגות כל יכולה, שמקבלת את כל ההחלטות עבורנו, במחיר חופש הבחירה האמיתי? או שאנו מוכנים לקבל את האתגר של חופש הבחירה – לבחור את מנהיגינו, לקבוע את חוקינו, ולשאת באחריות לתוצאות, גם אם הדרך קשה ורצופת מכשולים?

התנ"ך, דרך סיפור אדם וחווה, רומז לנו שהבחירה האמיתית, זו שמובילה להתפתחות ומשמעות, אינה בחופש מוחלט מכל אחריות. היא טמונה ביכולת לבחור בתוך עולם מורכב, ולעצב אותו על פי דרכנו – גם אם זה אומר שנצטרך לעמול, לטעות, ולשאת בתוצאות. החופש האמיתי של עם טמון ביכולתו לבחור את דרכו, ולא להיות מונחה על ידי כוח חיצוני, גם אם הוא "חכם וכל יכול". וזוהי תובנה רלוונטית מתמיד לחיינו הדמוקרטיים.